הסאטיר באופרה

חברה קנאית או איפה אאורידיצ'ה
(Eine eifersüchtige Freundin oder wo ist Eurydice)

על האופרה 'אורפיאוס' מאת גיאורג פיליפ טלמן

סיפורו של אורפיאוס הוא מקור לשלל תופעות תרבותיות בתרבות המערבית. אפילו מקור לדת האורפאיים. הוא נחשב לאבי השירה, וסיפור אהבתו לאשתו אאורידיצ'ה נחשב לסיפור האהבה הגדול מכולם, עד כדי כך אהב אותה אורפיאוס עד שירד לשאול וביקש מפלוטו ומפרספונה שיחזירו לו את אהובתו. אך אורפיאוס האומלל הביט בה רגע אחד מוקדם מדי ואיבד אותה לעד. או אז, כך מספר לנו אובידיוס במטמורפוזות (8 לספירה), המקור המפורט ביותר בנוגע לאגדה זו, איבד אורפיאוס עניין בנשים, המציא את אהבת הנערים ומכיוון שהדחייה והזלזול פגעו בהן, קרעו אותו נשים תרקיות לגזרים במהלך התקף של השתוללות בככאית. בערך באותה תקופה הזכיר את האגדה גם וירגיליוס בכמה חיבורים, אולם היא ידועה עוד קודם לכן ממחזותיו של אוריפידס אלקטטיס והיפוליטוס וגם מכמה ציורי כדים יוונים ותבליטים בני הזמן. באף אחד מהם, לא מוזכרת בהקשר זה המלכה אורזיה כמאהבתו של אורפיאוס. למען האמת, היא לא מוזכרת בשום מקור אחר, בין אם בקשר לאורפיאוס ובין אם לא והיא ככל הנראה המצאה מיוחדת של טלמן לאופרה שלו (ליברטו אנונימי המבוסס על Orphée מאת מישל דה בולי, שהולחן במקור על-ידי לואי לולי – בנו של המלחין המפורסם ז'אן-בטיסט לולי). הנה כי כן, הפכה האהבה הזוגית המפורסמת בעולם למשולש אהבה שמאתגר את כל התפיסה הרווחת של אהבתו הגדולה של אורפיאוס לאשתו. אלא שבאופרה עצמה אין שום סימן שאורפיאוס אי-פעם נענה לאורזיה. אבל בהפקה הזו של האנסמבל החדש, אנסמבל אורפיאוס, לפי החזון של הבימאית, שירית לי וייס, אורפיאוס חי חיים כפולים.

זו אולי הבעיה המרכזית, או ההצעה הפרשנית החדשנית, של ההפקה הזו. תלוי מה מחפש הצופה. שכן מצד אחד, אם אורפיאוס הוא דמות שמשחקת במקביל בין שתי נשים, מה בדיוק שווה האהבה שלו לאאורידיצ'ה, למה הוא באמת מתעקש כל-כך לרדת לשאול ולהחזיר אותה. איפה כאן בדיוק האהבה הנשגבת והגדולה מכולן. מצד שני, אם הוא מעולם לא נענה לחיזורי אורזיה, כפי שאפשר להבין מהאופרה ללא תוספות הבימוי, אולי יש כאן העצמת יתר של אהבתו לאאורידיצ'ה. הליברטו של טלמן ידע לשזור באופן מושלם את תוספת אורזיה ונשות חצרה לסיפור המיתולוגי הידוע מאובידיוס. כך אורזיה היא אחראית לנחש שהכיש את אאורידיצ'ה והיא גם שלחה את הנשים הבככאיות לקרוע אותו לגזרים לאחר שדחה אותה בשנית, לאחר מותה של אאורידיצ'ה וכישלונו בשאול. טלמן לא משנה את המיתוס, הוא מעצים אותו. תפיסת הבימאית, אמנם מרתקת, אבל אני לא בטוחה שהיא לא לוקחת את המיתוס הזה למקום אחר לגמרי, חותרת תחתיו בכלים מודרניים, משליכה עליו את אופן החשיבה ד'היום ושואלת בעצם, האם באמת קיימת אהבה נשגבת כזאת, או שהכול בעצם רק חיפוש ללא תכלית.

הבימאית שירית לי וייס לפי דבריה בתוכנייה לא תופסת את אורפיאוס כמאהב המושלם, אלא בדיוק להפך "אורפיאוס בהפקה זו הוא דמות החיה על הקצה, דבר אינו מצליח לספק את יצריו  הרוחניים והגופניים ובדרכו לסיפוק יצריו הוא פוגע והורס." תפיסה זו של אהבה ככלי להגשמה עצמית ויהי מה, יהיו התוצאות אשר יהיו, היא הראי המתפכח של הגישה הרומנטית הרואה באהבה דרך לגאולה. יש גם לזכור שאורפיאוס של טלמן, של מונטוורדי לפניו ושל גלוק אחריו, ככל הנראה בכלל לא היה רומנטי. לא שבסיפורי המיתולוגיה היוונית חסרו סיפורים על אהבות טרגיות, אבל ייתכן מאוד שהירידה שלו לשאול לא נבעה מרומנטיקה, אלא מרכושנות או מכל מניע אחר ולאו דווקא גאולה. לפיכך, ניתן לטעון, שהגישה הפרשנית של הבימאית מנסה לבחון את היתכנות הגאולה מתוך אהבה, ולא רק אצל אורפיאוס אלא בעצם גם אצל אורזיה ולפיכך הם משמשים כאן מראה זה לזו. הדבר המוזר שיוצא מכאן הוא שדמותה של אאורדיצ'ה הפכה לדמות משנית, שטוחה. מושא תשוקה או קנאה ותו לו. וזה כבר קורה אצל טלמן.

ההתלבטות של אורפיאוס כאן, מקבילה מאוד לשתי האלטרנטיבות החברתיות העומדות בפני האדם בתחילת המאה ה-21 בדרכו לגאולה. הרדיפה אחר החומרנות והכבוד מצד אחד והחיפוש אחר החופש, החוויה והתוכן האלטרנטיבי מצד שני. חיפוש של תקופת מעבר שמתחילה למאוס או להתפכח מאשליית כסף יביא גאולה. כסף יביא אושר. בעל המאה הוא בעל הדעה. "בהפקה זו," אומרת הבימאית," עולם הנימפות, הוא העולם של אאורידיצ'ה, הוא עולם של ילדי רחוב או 'משפחת רחוב' החיים בעולם תחתון עם חוקים משלו. הדמויות בעולם זה ברחו ממשהו, מתחבאות ממשהו, הן מחפשות חופש, אך מהו אותו חופש? – אורפיאוס מרחף בין הרחוב השונה, החופשי והאפל לבין העולם היצרי, הבורגני והריק של אורזיה (המלכה הקנאית) ואינו מסוגל לבחור." אולי העולם הזה, של הנימפות, הוא העולם הווירטואלי של הרשתות החברתיות, על החופש שהן מאפשרות, על ההסוואה שהן מאפשרות. אפשרות.

וכמו בעיבוד של אל נקמות המציג כעת בקאמרי, גם כאן מנקים כל שבב של דטרמיניזם. כדאי לציין עם זאת, שהבימאית בעצם ממשיכה במה שמסר לה טלמן עת הפך את אורזיה לאחראית על אי אילו אירועים בסיפור שנראו אחרת מקריים למדיי. ומשכך, כאדם המתחבט בין שני עולמות, זה אך מתבקש לתפוס את השאול כנפשך פנימה. "אורפיאוס נענש בעיקר על ידי עצמו ורגשות האשם המציפים אותו. הוא יוצא להתמודד עם השאול – עולם של כח, עולם שבו אורפיאוס הוא חיית קרקס המענגת בסלב את יצורי השאול." האם באמת נפשנו מסוגלת להגיע לגאולה, או שתמיד חוסר הביטחון שלנו, אי השלמות האנושית, תכשיל אותנו רגע אחד לפני.

המוזיקה של גיאורג פיליפ טלמן לאופרה אורפיאוס, נטועה עמוק בתקופתו. טלמן מחזיק בשיא גינס למלחין הפורה ביותר ועם זאת ולמרות פרסומו הרב בחייו, המלחין שפעל בעיקר בהמבורג, נעלם כמעט לגמרי מהתודעה. היצירה שלפנינו התגלתה מחדש או בעצם שויכה בוודאות לטלמן רק בסוף המאה העשרים (1978) ולמרות זאת, היא כבר הועלתה בארץ בהפקה באקדמיה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה (2016), לקראתה הציג עמיתי חגי חיטרון סקירה על טלמן בכלל ועל האופרה בפרט. האופרה עצמה נכתבה בשלוש שפות שונות, כלומר נכללו בה אריות בצרפתית ובאיטלקית בהקשר שרובו גרמני. המוזיקה של אריות אלו הוא ציטוט של אריות של הנדל ושל ז'אן-בטיסט לולי, אבל הטקסט הוא מקורי של טלמן. אפשר לתלות את העירוב הזה בפתיחות של טלמן וברצונו לשלב מגוון סגנונות מוזיקליים וזאת 70 שנה לפני שמוצרט עשה זאת בחליל הקסם, אולם תוך שימוש בגרמנית בלבד.

ובכל זאת, למרות השימוש במגוון סגנונות בני התקופה, יש מאפיינים משותפים לכולם – אריות רוויות קולורטורות ומליסמות לכל סוגי הקולות (בתקופה מאוחרת יותר אריות כאלו ימסרו כמעט אך ורק לסופרן). ומבחינתנו זה אומר – אריות וירטואוזיות שמצריכות זמרים עם קול מדויק ומבריק, יותר מאשר גדול ודרמתי. בהפקה הזו, שעלתה באופן חד פעמי בלבד, לצערי, נדמה היה שלא יזיקו עוד כמה חזרות, או הרצות, כדי לשייף את כל הקטעים הווירטואוזיים והמבריקים האלו. הדמות הבולטת ביותר הערב, היא המלכה אורזיה, והיא כבר השתלטה על האופרה עוד בימי מחברה והביאה לשינוי שמה ל'אורזיה, או אהבה נקמנית". השם המלא המקורי של האופרה הוא היציבות הנפלאה של האהבה או אורפיאוס (Die wunderbare Beständigkeit der Liebe oder Orpheus) – כמה אירוני. כאן היא בולטת אפילו יותר הודות למבצעת הכריזמטית הדס פארן, עם סופרן גדול שהולם את נפשה הסוערת של הדמות. זו הפעם הראשונה שאני צופה בפארן, שמתמחה בשירת מוזיקה עתיקה (כלומר בארוק) ואינה מופיעה באופרה הישראלית כמו יתר המשתתפים שאני מכירה זה מכבר, ואין ספק שהתפקיד תפור עליה כמו כפפה. אמנם נשמעו אי אילו אי-נקיונות בפרזות המורכבות, כבר אמרתי שלא תזיק עוד חזרה, אבל הנוכחות שלה היתה עוגן, שהוצג בפנינו על ההתחלה בסצנת המיטה הדרמתית והמרשימה (איזה רגליים…) שכנגדו לא הוצב לצערי עוגן אחר, מה שהביא לקצת חוסר-בלאנס דרמתי. הזמרים המצטיינים הערב, שהפגינו שירה נקיה ומרשימה הם יקירנו משכבר דניאלה סקורקה כאאורידיצ'ה ואיתן דרורי, שוב, עם קול זך ומבריק שממש נולד למוסיקה הזאת בתפקיד הכפול של אאורימידס/אסקלקס. דניאלה, עוד השכילה לגלם אאורידיצ'ה שמיימית, אך לא כל-כך נוכחת בתפקידה המקוצץ כאן, איפה אאורידיצ'ה פה ואיפה אאורידיצ'ה המתייסרת והדרמתית של גלוק. איתן אמנם בלט והרשים בשירתו, אך שתי הדמויות שגילם נותרו חיוורות. היחיד שהצליח לעצב דמות שמציעה עוגן מאזן לזו של המלכה הקנאית הוא פניני לאון גרובנר כשגילם את פלוטו (הוא גם מגלם את זקן ילדי הרחוב), אם כי הזמרה שלו היתה קצת לחוצה ושטוחה ולרוב לא נעשה שימוש בעומקים של קול הבס שלו כדי לבסס מבחינת הזמרה אל חזק ושתלטן. עודד רייך בתפקיד הראשי של אורפיאוס הפגין שירה סבירה ואף מרגשת ברגעים מסוימים, אך לא הצליח לייצר נוכחות והגיש דמות מפוזרת, הרבה יותר ממה שנדרש על-פי הקונספט של הבימאית. טל גנור היתה הסייד-קיק המושלם בתפקיד כפול של איסמנה/צ'פיזה ובמיוחד בלטה כשדה אדומה בגיהינום, סליחה בשאול, לרגע היא הזכירה לי את נל הקטנה בתפקיד קולומביה במופע הקולנוע של רוקי. הגוון הקליל של קולה התאים כמו כפפה לטייפ-קאסט, אבל מספר חזרות נוספות לשיפור ולגיהוץ לא היו מזיקות. ואני חייבת לציין שמאוד אהבתי את הקטע שבו ילדי הרחוב רוקדים טראנס לקול מוזיקת בארוק. איזה רעיונות יש לבימאית הזו… 🙂

קטעי המקהלה המקוריים הושמטו, ובמקומם קיבלנו כמה אנסמבלים די טובים. האנסמבלים של אלי השאול אמורים היו להרשים, הם הרשימו מבחינת העמדת הבימוי והתאורה, אבל לא היו נקיים וכאן ממש ניכרה נפילת מתח מבחינת הביצוע וצורך דחוף בעוד חזרות. אחרי הסצנה של אובדן אאורידיצ'ה בשאול, כבר התחלנו להרגיש שזה ארוך מדי. נטחן. נסחב כמו מסטיק. במקום נשים בככות, המלכה דוקרת אותו ואז מצטערת ומתאבדת, נשכבת לצידו, במה שהופך אותה בעצם, לאהובה הגדולה של אורפיאו, זו שאיתה נפתחת ונסגרת האופרה. אולי כדאי לשקול עריכה מהודקת יותר עם קיצוץ רחב יותר.

יאיר פולישוק, לרוב זמר בריטון, מהיכרותי איתו עד כה, כאן על תקן מנצח והוא בעצם היוזם והמוביל של האנסמבל בכלל והפרויקט בפרט. הניצוח שלו הקפיד על קצב נכון ובמיוחד בלטה היכולת שלו להיות מנצח מלווה (של זמרים), לא דבר של מה בכך וניכר שילוב טוב בין ההובלה של המנצח וההתרווחות של הזמרים. הצליל של אנסמבל הנגנים עם זאת, לא היה מושלם ונצפו חריקות לעתים בעיקר בגזרת הכינורות. לא נצפו בעיות בלאנס בין הנגנים לזמרים, אבל כאן קשה לקלקל את הבלאנס בהיעדר כלי נשיפה משתלטים ממתכת.

עיצוב התלבושות היה שובב וטמן בחובו הפתעות וקריצות לרוב. עיצוב סקסי של המלכה הקנאית אורזיה עם כותנת שחורה במיטה שחורת מצעים בתחילת האופרה ובהמשך בשמלה עם חצאית שקופה. כיסוי הראש הגרוטסקי שנלווה לשמלה הזו, כמו גם של איסמנה עוזרתה (אני רואה בתמונות של המעצבת מאיה מידר מורן, שמדובר בעצם במראה של אורזיה), פזלו אצלי למחוזות המלכות של חנוך לוין וזה לדעתי טאץ' חביב. אאורידיצ'ה לבשה שמלה אוורירית בתכלת, אך בהיותה ילדת רחוב, השלימו אותה מגפיים שחורים וקעקוע ענק על הגב. כולם לבשו פה בשלב מסוים מעילים. מה שהזכיר לי עולם קרח לא רק בשאול, אלא בכלל. בעוד המלכה לובשת מעיל פוך, אורפיאוס לובש טרנץ' שחור של נער חובב אמו שמחפש את עצמו ואז אנו מגיעים לשאול ופוגשים את פלוטו במעיל גלימה ארוך, את עוזרו בלבוש שמזכיר את הג'יני של אלדין ואת עוזרתו השדה האדומה עם נעלי זהב וכובע אדום שדוני כמו של גמדים (טוב, מתברר בתמונות שזו פאה ולא כובע), כמה זה מקסים. ואם אהבתי לרוב את התלבושות והמחשבה המרובה שהושקעה בהן, גם אם לא ניכר קו אחיד ומחבר, היה לי מאוד קשה עם עיצוב הבמה שהורכב בעיקר מארבע וילונות בד גדולים עם דוגמאות פרחוניות. הזחילה של הזמרים וההסתבכות בהם, או, במערכה השניה, הקשירה שלהם כשהם ממולאים צמר גפן בתפקיד המתענים בשאול, נראו לי פתרון low-badget מאולץ ולא לגמרי הכרחי (במיוחד הזחילות הלא-מובנות).

בקיצור, אני מאוד בעד להמשיך ולהעלות את האופרה הזו לעוד הרצות ומקווה שלא חיסלו את כל המתעניינים בערב הזה. עד אז אפשר לשפר ולגהץ וגם לא תזיק תוכניה מפורטת על מי ומה האופרה הזו. לחיי הפרויקטים שבדרך.

האופרה אורפיאוס בביצוע אנסמבל אופרה אורפיאוס. אולם צוקר, היכל התרבות. 3.10.18 (במסגרת הסדרה 'פועם בהיכל' של מרכז פליציה בלומנטל לזכרה של אנט סלין). מלחין: גיאורג פיליפ טלמן (1726). ליברטו: אנונימי עם שינויים של המלחין. מנצח: יאיר פולישוק, בימוי: שירית לי וייס, מעצבת במה ותלבושות: מאיה מידר מורן, מעצב תאורה: נדב ברנע. הפקה: מרב ברק. זמרים: עודד רייך – אורפיאוס, דניאלה סקורקה – אאורידיצ'ה, הדס פארן – אורזיה, טל גנור – איסמנה/צ'פיזה, איתן דרורי – אאורימידס/אסקלקס, פניני לאון גרובנר – פלוטו. נגנים: כינור בארוק – טלי גולדנברג, סמדר שידולובסקי, ויולה בארוק – דניאל תנחלסון, צ'לו בארוק – אורית מסר, חליליות – נטע היבשר, דורט פלורנטין, אבוב בארוק – אמיר בקמן, צ'מבלו – מרינה מינקין, כלי הקשה – נדב עובדיה. תרגום: ישראל אובל.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (2)

2 מחשבות על “חברה קנאית או איפה אאורידיצ'ה
(Eine eifersüchtige Freundin oder wo ist Eurydice)”

  1. ג'ורג' אומר:

    יצאתי בהפסקה… החצי שכן ראיתי הותיר בי חותם של גסות נוראה, גסות בנגינה, בניצוח, בשירה, בבימוי היהיר והדל להפליא, במה שאפשר, אולי, לכנות "עיצוב", ובאוירה המתנ"סית הכוללת. היה מוטב שהפרויקט – שנתמך אגב במימון המונים בזמנו, בטרם פרשה עליו אביגיל ארנהיים את חסותה – לא היה מתקיים מעולם. בבית חזרתי להקלטה המופלאה של רנה יעקובס (הרמוניה מונדי) עם דורותיאה רושמן כאורזיה.

    1. רקפת א. ידידיה אומר:

      כמו כשכתבתי, היו הרבה בעיות עם ההפקה הזו, וזה נובע בעיקר מהיעדר תקציב למספיק חזרות ולהשקעה בעיצוב. עם זאת, אם נחפש אחר ההפקה המושלמת, בעצם לא ניתן פתח להתפתחות של אלטרנטיבה למוסדות הגדולים והמשומנים, שגם הם, עם כל תקציביהם ונסיונם, לא תמיד מרימים הפקות לגמרי מהוקצעות. ולכן אני חושבת שזה כן חשוב שהפרויקט הזה קם. מצד שני, אולי באמת הבחירה לבצע דווקא את היצירה הזו כיצירת פתיחה היתה שגויה, כי אף אחד פה לא הצליח לגמרי להשתלט על השירה המאוד וירטואוזית שנכתבה פה לכל דמות וזה לא בגלל שמדובר במבצעים שלא מסוגלים לזה, מהיכרותינו עימם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *