הסאטיר באופרה

שידור חוזר

על האופרה 'לוצ'יה די למרמור' באופרה הישראלית.

אני אתחיל בווידוי. אני מאוד שמחה שקוראים אותי. הנה אחרי חמש ומשהו שנים, עבודתי נושאת פירות. לא רק שהביקורת שלי ממרץ 2012 על אותה הפקה של לוצ'יה די למרמור, העולה כעת שוב באופרה הישראלית צוטטה בהודעה לעיתונות…כלומר, אם תראו בכל מקום את הרעיונות שלי על העיצוב של ההפקה הזו, תדעו מאיפה זה הגיע… הנה גם הואילו בטובם חכמים לתקן את המעוות ולהעלות את האופרה היפה הזו בגרסתה מלאה ולא בגרסה המקוצרת שהוצגה לנו אז. אז הנה אנריקו נכנס באמצע סצנת השיגעון. זה בהחלט מאוד הוסיף לדרמה. והנה מוצגת גם סצנת הביקור של אנריקו בביתו המט לנפול של אדגרדו בתחילת המערכה השלישית, כלומר הדואט בו אנריקו מזמין את אדגרדו הורס משפחתו לדו-קרב. אבל חבל שלא קראו אותי עד הסוף, כי החליטו לבצע כמה שינויים בבימוי ובתלבושות שהוציאו קצת את העוקץ של אותו עיצוב במה, שללא אותן הברקות קטנות, היה הרבה פחות מעניין היום, מסגרת סטטית לתופעה המרגיזה הידועה בשם "הם עומדים ושרים" או במקרה שלפנינו "הם יושבים על הכיסא המעפן ושרים". מה זה הבימוי המפגר הזה של סצנת ההזמנה לדו-קרב. האם היו צריכים להכניס אותה איכשהו ואלתרו.

ואני חשבתי שאני לא אצטרך לעבוד קשה מדי ולהתייחס רק לביצוע. טוב תיכף נחזור לדון בעיצוב המקולקל. אני לא יודעת למה, אולי בגלל שהוסיפו סצנות המנצח פחד לא להגיע בזמן לנקודת האיסוף האחרונה, והקצב שלו היה פשוט מהיר מדי. לא פעם אחת כתבתי בפנקס, "הוא לא מאפשר לסולנים להתרווח". מילא סתם קצב מהיר, אבל כשזה מאיץ בסולנים ובעיקר באופרה וירטואוזית כזו, זה כבר יוצר בעיות בשירה. לא לימדו את המנצח הזה שהסולנים צריכים להוביל… והשיא, באמצע הסקסטט האהוב עליי, נעלמה הפרמטה של לוצ'יה. לא משנה שנעלמה גם לוצ'יה, אבל לענייננו: למה לרוץ. הפרמטה הכואבת והפאוזה שם כל-כך חשובות לדרמה. אבל ללוצ'יה שלנו אין זמן להיאנח באבלה, היא עסוקה בלרדוף אחרי המנצח. זה מתי שהוא לא מתקיף את הסופרן הקליל שלה בכל עוצמתה של התזמורת ועולה עליה. והסופרן הערב, מריה חוזה מורנו, עוד היתה החלק הטוב של הערב ואחת הסיבות בכל זאת ללכת לראות את ההפקה הזו.


אולי זה כמו שרואים דירה חדשה, בפעם הראשונה מתלהבים ובפעם השניה רואים את כל הפגמים. ככה הרגשתי. להפתעתי, מדובר באותו במאי מחדש כמו לפני חמש שנים, חאווייר אולסיה, שמחדש את עבודתו של הבמאי הידוע אמיליו סאחי בהפקה שנוצרה במקור לבית האופרה של אוביידו. הפעם התלהבתי הרבה פחות מהעיצוב ומהבימוי. אולי אני לא זוכרת טוב (ונותר לי רק להסתמך על אותה הביקורת שלי מאז), אבל הפעם היו הרבה רגעים מתים, שלא זכורים לי מהפעם הקודמת, רגעים ללא מוזיקה כשפועלי הבמה עוברים ומסדרים את הבמה. אפילו לא הורידו מסך. ואם ההוספה של הסצנה של אנריקו באמצע רצף ארבע אריות השיגעון עוד עברה טוב ואף הוסיפה לאפיון של אנריקו כאגואיסט חסר כל התחשבות ברגשותיו של אחותו, אז הבימוי של סצנת ההזמנה לדו-קרב, היה כאמור מרושל עד מביש ולא ברור אם גיבוריו היו אנריקו ואדגרדו, או בעצם כיסא ושטיח. ולא בגלל שהם הצטיינו. כלומר הכיסא והשטיח. הכיסא היה סתם כסא משרדי חום קטן באמצע במה ענקית, אפילו לא ראו צורך לסגור את המסך האמצעי ולדחוס את הסצנה לחלל קטן יותר. גם תצוגת התאורה המדמה ברקים על המסך החצי שקוף הסגור בקדמת הבמה היתה מגוחכת ובמיוחד יחסית לעבודת התאורה היפה בהפקה הזו. והשטיח… זה שפעם קודמת היה הכוכב ואף זכה למחיאות כפיים משלו בעת שנעלם, נשאב לאחור, אחרי אריית השיגעון, הונח בסצנה זו ברישול על הרצפה, מכסה אותה רק בחלקה כאשר הקטע השמאלי חשוף. אולי זה אמור להעיד על ביתו המתפורר של אדגרדו, ביתו החלופי וולף'ס קריג, כי מביתו האמיתי רוונזווד הוא גורש על-ידי אנריקו עוד לפני עלות המסך. אבל בגלל זה, נדרשו פועלי במה לבוא וליישר אותו לקראת סצנת המקהלה החוגגת שאחריו ואז, בסצנת השיגעון, בה הוא כיכב בפעם הקודמת כאשר לוצ'יה התעטפה בו ויצרה שני מישורים, זה החשוף, המשוגע וזה המכוסה, הנורמלי… טוב זה לא היה. הלוצ'יה היום פשוט הלכה עליו, נשכבה עליו. כאילו הוא סתם… שטיח…

ואז חוזרים לביתו של אדגרדו לסצנת התפילה לפני הדו-קרב והשטיח נשאב פנימה. אז זה הבית שלו או לא. אולי אנו בבית קברות של משפחתו (זהו מקום ההתרחשות בפרטיטורה). אי אפשר לדעת איפה אנחנו, כל מה שיש זו במה חשופה שהולכת ומוארת, ככל שעולה היום, ואיש עם מעט בגדים באמצע. הוא באמת נכנס לבמה מהפתח בקדמת הבמה משמאל, כלומר פוסע אל מקום ההתרחשות… אז כנראה זה בית הקברות… אבל אנו לא יודעים שאנו בסצנת חוץ עד שהמסך האחורי נפתח ואור גדול בוקע מאחור עם הופעת תהלוכת המוות של לוצ'יה. מה שכן, כך זה היה גם בפעם הקודמת. תדמיינו בית קברות.

החל מהחודש יש לאופרה מנכ"ל חדש: צח גרניט. בהצלחה לצח בתפקיד החדש. כנהוג עומדים לך מאה ימים של חסד… כלומר שלוש שנים של תוכנית מוכנה מראש, אבל בקשה ממני: אם אפשר להביא סולנים קצת יותר בולטים, תרתי משמע, גם בקול וגם בעולם. אני יודעת שהפעם הקודמת ניצח דניאל אורן ולו מאפשרים להביא את מי שהוא רוצה, אבל אפשר סולני דניאל אורן פלוס גם בשידורים חוזרים. כאמור, הסולנית הראשית בתפקיד לוצ'יה מריה חוזה מורנו עשתה דווקא עבודה די טובה. השירה שלה היתה מדויקת למדי, בלי צרחות צורמניות, עם טכניקה קולורטורית טובה, ניואנסים של דינמיקות משתנות, משחק טוב (הקטע בו היא חושבת את אחיה לאדגרדו היה נהדר) ומעל הכול, כריזמה שגרמה לנו אפילו להיות מרותקים בסצנת השיגעון. חבל שזה היה רק שם, אבל יש לי הרגשה שזה היה בעיקר בגלל ששם למנצח לא היתה ברירה אלא ללכת אחריה ובעקבותיה ולתת לה להוביל בקצב שלה. הדואט עם החליל באמצע אריית השיגעון (תוספת מאוחרת לאופרה שחוברה כאמור על-ידי מתילדה מרקזי לתלמידתה נלי מלבה) היה מדויק ומרשים, וראיתי שכמו בפעם הקודמת החלילנית קמה ממקומה ועמדה ליד המנצח ומול הסולנית. לא ראיתי מי זו, אבל כנראה מדובר בעדי מנצל (לפי עמיתי צבי גורן), וגם לה מגיע כל הכבוד. מחיאות הכפים הסוערות שבאו בעקבות הקטע הזה היו בהחלט מוצדקות. אבל… להבדיל מג'סיקה פראט, לוצ'יה לפני חמש שנים, עם הקול הענק, למריה חוזה מורנו קול קל ועדין. כפי שכתבתי בביקורת לפני חמש שנים, עולם האופרה לא החליט סופית אם לוצ'יה היא סופרן לג'רו (קל) כמו לילי פונס או סופרן דרמתי קולורטורה, כמו קאלאס וסתרלנד, אבל בכל אופן, אם בוחרים להביא סופרן קל לתפקיד, וגם בקאסט השני הציבו את הילה בג'יו הידועה בקולה הקל (אולי מדי לאולם כה גדול), המנצח צריך להבין שהתזמורת צריכה להפיק צליל מתאים ולא להאיץ בתזמורת כאילו היא צריכה לתמוך בקול הענקים שלא נמצא שם.

יתר הזמרים לא הרשימו אותי כל-כך וסליחה מאלו שאני בדרך-כלל מאוד אוהבת, כלומר גיא מנהיים (שחזר לתפקיד נורמנו) וענת צ'רני (אליסה). אולי כי לא נתנו להם להתרווח… לא אהבתי את מריו קאסי כאנריקו. הקול שלו היה מחוספס ולא נעים ולא במובן הטוב של להעביר את הרוע והתככנות של הדמות. אלכסיי דולגוב בתפקיד אדגרדו, היה כרגיל משתדל מדי. זה עוד איכשהו עבד פה ובמיוחד בסצנת בית הקברות, אבל תמיד אני תוהה אם הביצוע שלו לא היה יותר טוב אם הוא היה לומד לשחרר. מי שעוד איכשהו צלח את התזמורת שמתחתיו היה הבאס דריו רוסו בתפקיד ריימונדו שהיה מרשים מאוד. יוסף ארידן חזר לתפקיד הקטן של ארתורו וכמו לפני חמש שנים, גוון הקול המתוק שלו התמזג מצוין. הפעם בחרו להלביש אותו בז'קט לבן. אולי קראו את הביקורת שלי והחליטו שגם הוא מן הטהורים. או שבעצם זה די טיפשי להלביש את לוצ'יה ככלה כבר מתחילת האופרה. והמקהלה, שאני לרוב אוהבת וכאן היא היתה בהרכב גדול מאוד, היתה לצערי מפוזרת בהרבה מקרים וחלשה חלשה מדי מאחורי הקלעים בסצנה בה מסופר לאדגרדו על סופה העגום של אהובתו. עם זאת נצפו ספורצנדו טובים, קטעי פיאנו הלומים (ומאוזנים עם התזמורת) עת צאתה של לוצ'יה המשוגעת ושירה טובה למדי בסצנת ה"מסדר" שקדמה לסצנת השיגעון.

אז אם אריית השיגעון היא מופע סולו של הפרימה דונה, השיא של האופרה מבחינתי הוא הסקסטט האהוב. שהוא תמיד מעמד מרגש, אבל אני תוהה אם הוא לא היה יכול להיות יותר מרגש. הוא התחיל טוב עם אדגרדו ואנריקו, אבל לוצ'יה שנכנסה בחלק השני היתה חיוורת יחסית וכאמור… אין פרמטה. חוסר הדומיננטיות של הסולנית, דווקא פה, פגם באיזון של הקטע כאילו חסרה לו רגל… סיום האקפלה היה טוב גם הוא, אבל הכול היה מהיר מדיי. המנצח אצה לו הדרך ואני רק רציתי להתענג על כל תו, אבל הוא לא רצה לתת להם להתרווח.

מזל שאני כל-כך אוהבת את האופרה הזו וכנראה השלמתי בדמיון את מה שהיה חסר פה. אני מקווה שמבחינת הביצוע, יירגעו שם בהרצות הקרובות ועוד נזכה לביצוע מתרווח ששומר על בלאנס הולם בין הסולנים והתזמורת. הבימוי הזה, עם זאת, צריך כנראה כבר לפנות את מקומו לפרשנות חדשה ורעננה.

לוצ'יה די למרמור באופרה הישראלית. בכורה 17.1.17. מלחין: גאטנו דוניצטי, ליברית: סלוודורה קמרנו על פי הרומן הכלה מלמרמור מאת סר וולטר סקוט, מנצח: דניאל קלגרי, במאי: אמיליו סאחי, במאי מחדש: חאווייר אולסיה; תפאורה: אנריקה בורדוליני, תלבושות: אימה מולר, תאורה: אדוארדו בראוו. משתתפים: מריה חוזה מורנו – לוצ'יה, אלכסיי דולגוב – אדגרדו, מריו קאסי – אנריקו, דריו רוסו – ריימונדו, גיא מנהיים – נורמנו, ענת צ'רני – אליסה, יוסף ארידן – ארתורו, מקהלת האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (1)

מחשבה אחת על “שידור חוזר”

  1. מתן אומר:

    תודה רקפת. הייתי מוסיף קריאה לחוקק חוק עזר עירוני או משהו דומה שיאסור סינוור צופים בשעת מופע. צריך לבוא עם משקפי שמש להפקה הזאת.
    וברכות על הציטוט בקומיניקט וגם בהארץ. אותי אף פעם לא ציטטו!
    מתן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *