הסאטיר באופרה

למה למה למה

על האופרה 'לה גאזטה' מאת ג'ואקינו רוסיני באופרה הישראלית.

ואני חשבתי שבאתי לראות אופרה נידחת של רוסיני. אז חשבתי, במקום זאת ראיתי שלושה מקקים, על הגב, מנענעים ברגליהם בהיסטריה. וזה עוד היה החלק הטוב. אם הייתי במצב רוח הגותי והיה נראה לי שההפקה הזו לוקחת אותי למחוזות רוחניים עיליים, הייתי מדברת פה על הגלגול של קפקא (בהמשך לביקורת הלפני אחרונה שם דיברתי על המשפט של קפקא). אבל האופרה הזו לא אמורה לעשות את זה. היא אולי נחמדה, אולי מקסימה בדרכה, אולי כוללת את כל המרכיבים הרוסיניים הקלאסיים: מוסיקה קלילה מבעבעת כשמפניה (כך היא כונתה על-ידי בני התקופה, עת נחשב רוסיני לגדול המלחינים), עטורת קולורטורות, המון קולורטורות, לכל הקולות. גם המבנה שטבע רוסיני ושבהפך בעקבותיו לנפוץ נמצא כאן, על אריות הכניסה, האריות הכפולות (כלומר קווטינה ואז קבלטה), הדואטים המרנינים – וגם קווינטט אבוד שנמצא אך לפני 4 שנים בקירוב. אבל לנו היום, היא נראית כמו מרק שהורכב מהשאריות של אתמול. כלומר האוברטורה היא של לה צנרנטולה (גילוי נאות: לה גאזטה היתה שם קודם), בקווינטט יש קטעים שלמים מהספר מסביליה ומעוד אופרה כמעט לא מוכרת היום של אותו רוסיני: סולם המשי, למרות שרוסיני לא רק גונב, אלא מטמיע ומחבר באופן מושלם (בכל זאת הוא רוסיני). גם קטעים מהאופרות המקודמות יותר של רוסיני הטורקי באיטליה, אבן הבוחן וטרובאלדו ודורליסקה מצאו את דרכם לאופרה הזאת. וזיהיתי, בהפקה הזו, עוד כמה ציטוטים שאינן ציטוטים של רוסיני מעצמו, למשל מ-sull’aria של מוצרט בנישואי פיגרו, וגם Money makes the world go ’round. אז אני לא יודעת אם רוסיני הוא הגנב, או אולי המפיקים של הערב הזה, שרק מנסים להתחבב עלינו ואף טרחו ושתלו פה ושם מילים בעברית (כמו בהפקות האופרטות שמועלות כאן) על הבמה ו/או בתרגום. כאילו לא די בניסיונות הקלוקלים של רוסיני שכבר שלחו את האופרה הזו לתהום הנשיה במשך כמעט 200 שנה. אבל אנחנו בשנות ה-2000 שבהן שוב התעוררה חיבה לארכיאולוגיה. אז מחדשים כל מיני יצירות, שההיסטוריה כבר החליטה שהן לא מספיק טובות. לפעמים ההיסטוריה טועה. לא במקרה הזה.

הייתי יכולה לנאום כאן נאום שלם על אופן היווצרות קאנון. אבל יש לכם עוד 2000 מילה לפחות לקרוא מכאן ואילך, אז אני אוותר. אבל בכל זאת אפשר לדבר בזמננו על 2 מהלכים מנוגדים הפועלים בשדה הקאנון: המהלך האותנטי וכאמור המהלך הארכאולוגי-תיעודי. אז גבר הראשון וכעת גובר השני. ונראה איפה תיעצר המטוטלת בין שניהם. לפני היות האותנטי, היו צריכים לבדר. מושג האוטר לא היה חשוב כל-כך (זה מושג מאוחר, אבל הקונספט אותו קונספט). נדמה לי שכבר דיברתי על כך בהקשר דוניצ'טי. גם הוא כמו רוסיני כתב כ-40 אופרות בקצב מסחרר, כשרובן לא מבוצעות כיום, אם כי להבדיל מרוסיני שדחף לקו הראשון של הרפרטואר העכשווי אופרה אחת בלבד, היא הספר מסיביליה, דונצטי הצליח לדחוף לפחות שלוש (שיקוי, לוציה ו-דון פסקואלה) וזאת למרות שמי שנחשב למחדש מבין שניהם וזה שהתווה את הסגנון (והמבנה) של האופרה האיטלקית במחצית הראשונה של המאה ה-19, לה נשמע גם דונצ'טי, היה רוסיני. אבל אז נכנס עניין האותנטיות. האינדיבידואליות הרומנטית. ורוסיני לא יכול היה יותר להמשיך במנהגו הנלוז לגנוב מעצמו. אם כאשר הלחין את לה גאזטה, הוא שאל באופן חופשי מיצירות שלו שלא הושמעו קודם לכן בנפולי, שם היתה עתידה לעלות האופרה החדשה, הרי שבזמן שעמדו לפרסם את יצירותיו בדפוס ולהפיצן לכל דיכפין, הוא הבין את המצב העגום וכתב למו"ל שלו: "ההוצאה אשר לקחת על עצמך תעורר ביקורת רבה – ומוצדקת – מאחר שאותם פרקי מוזיקה ימצאו באופרות שונות שלי: הזמן והכסף שהועמדו לרשותי על מנת לחבר היו כה מצומצמים עד כי בקושי מצאתי את הזמן לקרוא את הטקסטים שהיה לחבר מוזיקה עבורם". היה זה ב-1864, 4 שנים לפני מותו וכ-35 שנה לאחר שפרש מכתיבת אופרות, בתקופה הגדולה של המחקר המוזיקולוגי שהביאה להוצאה לאור מדעית של יצירותיהם של מלחיני עבר "גדולים": באך, הנדל, פלסטרינה, קורלי ועוד (וכאן יש לציין שחלק מהם התגלו בתקופה זו מחדש אחרי שנשכחו, למשל באך…).


יכול להיות ששם המשחק היה הפצה. כאשר היצירה שלך זוכה לתפוצה עולמית, אתה צריך להקפיד יותר. משם לכאן, היצירות כבר לא רק שלא מיוצרות בסרט נע עם איכות משתנה, אלא שהקהל או מכתיבי הטעם (כלומר מזמיני היצירות), מחפשים את המסטרפיס. את היצירה האינדיווידואלית והאותנטית של המלחין עצמו, זאת שנוצרה על-ידיו, ולא על-ידי שליח (כלומר אסיסטנטים, כמו אלו שבהם נהג רוסיני להיעזר), ולא ליצירה אחרת (גם אם של עצמו), ושכולה מופת למבנה מוזיקלי ודרמתי ולליטוש הסגנון. אולי גם בגלל זה, אנו נוטים להישען היום הרבה יותר על מסטרפיס מהעבר ולא מייצרים אופרות בסיטונאות כמו אז, לא מחפשים את החדש, את החידוש, אלא רוצים ללכת על בטוח, לא רק מבחינת היצירה המוזיקלית, אלא גם מבחינת ההפקה, קונספט הבימוי. האופרה הפכה ממוסד שמתחדש בקצב מסחרר, ממצעד הפזמונים, אם תרצו, להיכל התהילה, שמכניס בשעריו רק אלו שהתקדשו, שעברו קנוניזציה – ככה גם קוראים בכנסיה הקתולית לתהליך ההפיכה לקדושים… ורוסיני הוא קדוש, ומכאן אנו עוברים לספרה אחרת. לא ספרת המסטרפיס המוזיקלית של היכל התהילה ליצירות, אלא הספרה הארכאולוגית-תיעודית של היכל התהילה למלחינים, ואז אפשר להכניס להיכל התהילה של היצירות, בדלת האחורית, גם יצירות שלא היו נכנסות בדלת הקדמית, כלומר כשלעצמן. לה גאזטה היא אחת מהן. ובאורח פלא היא עוסקת בהפצה.

מודעות בעיתון. מכאן השם "לה גאזטה" – כלומר המגזין או העיתון. ככה רוצה האב דון פומפינו להשיג לבתו שידוך ואחר-כך גם לעצמו. הבמאי הידוע מראש כבעייתי, שלא לומר זוועתי, סטפנו מצוניס דה פראלפרה, לא הכזיב. והוא אכן הפך את העיתון, שיא החדשנות של תחילת המאה ה-19 לאתר אינטרנט. כלומר אתר היכרויות. אולי זו אפליקציית היכרויות. אבל אולי בעצם לא – כי על הבמה עוד היו תקועים עם לפטופים ושכחו שיש גם טלפון סלולרי בעולם. וזו לא הפקה שנוצרה כל-כך מזמן, אבל אולי זהו הבמאי שהוא עתיק ולא העתיק נכון את האופרה הזו לעת החדשה. מכיוון שאחרת איך תסבירו, כיצד המגזין הוא בלפטופ, אבל המלון "הוטל ל'אקווילה" עדיין תקוע עמוק עמוק במאה ה-19, או לכל המאוחר בתחילת המאה ה-20, תלוי על איזו דמות בהפקה הזו מסתכלים. ומה שהיה שם, כאילו יצא ממוחו הקודח ומלא-הדמיון של הבמאי האהוב עליי פדריקו פליני בסרט המופתי ג'ולייטה של הרוחות. כלומר לא רק עתיק, אלא גם הזוי, בומבסטי, צבעוני מדי, מה שאימא שלי היתה מכנה צעקני או רעשני, מופת של טעם רע. לרגע חשבתי שזה מה שהבמאי חושב על האופרה הזו, כי בתלבושת הזו, ככה היא גם נשמעה (כלומר: רע). אפילו בג'ולייטה, פליני המגזימן הקבוע שעל שמו כבר הומצא המונח פלינאי לציון אותה מוגזמות, ידע שיש גבול לכל תעלול והגיבורה הראשית אצלו נראית (יחסית) נורמלית. רגועה. עוגן של שפיות בינות להזיות שלה. אתם זוכרים את המעלית סל מהסרט… אז גם פה על הבמה יש מעלית. שתיים. זה לא רק קטע הווי שמאפשר ליצור בלגן מעצבן על הבמה עם תנועה תזזיתית של חברי המקהלה בין הלובי, לגזוזרת החדרים בקיר האחורי (כלומר קומה ב'), או 2 קומות הגזוזטרות בקירות הצדדיים, אלא "הברקה" שבקושי מגיעה לסף הבנליות, כשהיא מאיירת את הלכי הרוח בדואט של ליזטה ופיליפו: כשהם רבים, הוא במעלית שמאל עולה והיא בימין יורדת, אבל כשהם משלימים – ראו זה פלא, הן עוצרות באותו גובה באמצע הדרך בין הקומות ומאפשרות לאוהבים להחליף נשיקה דרך החלונות… כן, אני יודעת שזה נמוך. אבל זה עוד אחד הגבהים (השיאים) כאן. אה כן, ולכל זה, ציוותו גם מסך טלוויזיה שתלוי על הגזוזטרה, כי יש כאלו בכל חדר המתנה, ושם הקרינו עוד כל מיני דברים, אבל למי היה כוח לשים לב מה היה שם.

זה נשמע ונראה כמו אופרטה הונגרית, נאמר בהפסקה. ולי כבר יש דז'ה-וו לנסיכת הצ'רדש שראינו כאן לפני מספר שנים, שנראתה כמו הפקה דלת תקציב של בית אופרה נידח ממזרח אירופה, ובמערכה האחרונה שלה, היא הציגה, כמו פה, איזה לובי של מלון עלוב. אבל שם הוא היה אמור להיות עלוב לפי הסיפור. וגם ההפקה ההיא, העלובה בכוונה או שלא בכוונה, היתה נראית ונשמעת הרבה יותר טוב מאשר ההפקה שלפנינו ולא בגלל שמדובר בחומר משובח יותר. פשוט לא כל קומדיה קלילה, סליחה, אופרה בופה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, צריכה להפוך לקרקס על הבמה. כפי שזה היה נראה, אפשר יהיה לסכם ולומר שהבמאי לא חסך מאיתנו שום אמצעי ושטיק שיכול היה לגחך את היצירה המסכנה הזו של רוסיני. ואני תופסת את ראשי בשתי ידי וצועקת ללא קול: למה? למה? למה?

זו כנראה הפעם הראשונה והאחרונה שאראה את היצירה הזו של רוסיני עלי במה. לא בגלל שהיא כזו גרועה, היא לא, אלא בגלל שהיא מוצג ארכיאולוגי שמציגים רק פעם בחיים. אחרי הפרימיירה ב-1816 ו-21 ההרצות שבעקבותיה, היא הועלתה שוב רק פעם אחת בלבד במאה ה-19 (פלרמו, 1828) ורק עוד פעם אחת במאה ה-20 (תסכית ברדיו האיטלקי ב-1960 ועוד הפקתה בימתית בוינה, 1976) ובעצם נזנחה ונשכחה. כעת האצטלה היא האיתור המופלא של הקווינטט האבוד מהמערכה הראשונה ועל הגל הזה רוכבות כמה הפקות בשנים האחרונות, למרות שתחילת התחייה היתה עוד לפני הגילוי, כלומר בהפקה של דריו פו לפסטיבל רוסיני בפזארו מ-2001, שהועלתה שם שוב ב-2005 וגם בברצלונה, כשב-2005 מככבת בשני המקומות, הסופרן שאיתנו גם הערב צ'ינציה פורטה, שהיתה לפני כמה שנים אצלנו בתור ויולטה וחזרה היום כצל של עצמה. טוב, אני צריכה להיות מאוד הוגנת. האופרה הזו לא פשוטה לביצוע ומצריכה וירטואוזיות קולית מכל המבצעים הראשיים, כשלכולם נכתבו פרזות קולורטוריות לרוב, כאמור. פורטה מבצעת אותן בכזו קלילות שמי שלא מבין יכול לחשוב שלבצע קולורטורות זה קל כמעט כמו לדבר. רק חבל שלרוב היא צועקת ובין לבין שכחה שהיא גם אמורה לשחק, להיכנס לדמות ולא רק לייצר גרוטסקה של האנמורדה (כלומר דמות האהובה) בקומדיה דל-ארטה דלה-שמטה.

הנה לכם מקרה בו הבמאי לקח לידיו יצירה לא גדולה בכלל כאמור, בעייתית כאמור, ובמקום לחדד ולהבליט את המוזיקה שלה, שהיא החלק החזק שלה, וגם אם הוא לא מופתי הוא עדיין וירטואוזי מאוד ומבדר וחינני, הוא בחר להבליט דווקא את החלק החלש – הסיפור הקלוש והמטופש עד מאוד וגם את זה הוא עשה אך ורק כדי להראות אותו מטופש עוד יותר ממה שהוא. כאילו הוא רוצה לצרוח לנו במגפון – זו יצירה רעה. אז נתחיל מזה שבאינטרפטציה שלו המלון בו מתרחשת האופרה הוא מלון זונות והזונות לבושות אדום, כולל ליזטה, אבל לא אדום סקסי אלא אדום חייזרי עם כל מיני רצועות לא ברורות סביב הכתפיים ופרילים מוגזמים בישבן, או בכל מקום אחר שאפשר לתקוע אותם. ואחר-כך יש גם פיאות הזויות, לפעמים הן גם כחולות כמו אצל דורליצ'ה. ומה שלא נראה הזוי וחללי, נראה כמו מדים מהאייטיז, והכוונה לא למדים של הקונסיירז' במלון, אלא לבגדי הדמויות האחרות, שמשום מה איזה מעצב תלבושות החליט שיבינו שהם קשורים אם יעשו להם בגדים עם אותו מוטיב כלומר דורליצ'ה, אביה ושני מחזריה בכחול אפור, ושני האוהבים האחרים באדום. כך יוצא שבתחילת האופרה כל הדמויות נראות כמו ליצנים ומתנהגות כמו ליצנים ואח"כ הליצנים גם מתחפשים – תחילה לקוויקרים (מוטב שלא תשאלו למה… טוב, זו איזו ניסיון של רוסיני להביא את האקזוטי האנגלי לפריז) ואח"כ לטורקים (עוד אקזוטים), והכול נראה כאילו יצא מהפקת מחזה סוף שנה של בית ספר תיכון, או של תיאטרון דל-תקציב במקרה הטוב (אז מה אם זה נשף מסכות בסוף האופרה). ואם אנחנו בקרקס, כמו שהבנתם, אז בואו נלך עד הסוף, עם הומור פיזי שרק הגחיך במקום להוסיף, הגזמות פראיות ולא מובנות בתחום האביזרים (תותחים בסצנת הדו-קרב… טוב שלא ירו מהם בני אדם מעופפים) או שטיקים בנליים עד כדי גיחוך (כולם ביחד לפתוח מטריות צבעוניות בסוף המערכה הראשונה…. ווואוו). תוסיפו לזה כוראוגרפיה מעופשת עם ריקודים במעגל וריקודי רכבת מבוצעים רע ("כמתבקש מהקונספט"). והנה מסך שיורד פתאום משום מקום ועליו הקרנות שחור-לבן ברזולוצייה נמוכה (מה הקשר לקרקס?) כרקע ל"מסע הקניות" של ליזטה… ושם פורטה גם צועקת לה במקום לשיר, קווינטט עם 4 דמויות למטה ואחת על הגזוזטרה בצד (ואז בתמונות ובווידיאו רואים רק 4 זמרים וחושבים שזה קוורטט, זה לא)… טריק מעליות זול וגם מקקים – כלומר ליזטה ואח"כ פיליפו עושים סצנות לדון פומפינו שלא נסחט ויורד גם הוא עם כל בטנו הגדולה והמזויפת, אל הרצפה ומציג רגליו הרועדות אל על… כבר שכחנו, מרוב גיחוך על כל מה שקורה פה, שאנו אמורים לאהוב ולהזדהות עם הלעיימך החביב.

***

האולם היה ריק למדי כבר בהתחלה. היציע העליון לא אוכלס כלל. ואחרי ההפסקה, התרוקן לו גם האולם התחתון. והנה יכולתי לעבור לשבת הרבה יותר באמצע… ובכל זאת לא ראיתי כיאות את גזוזטרת צד ימין ואת שולחן הקבלה שהיה שם במערכה הראשונה ואי אלו פרפראות ניצבים שרקח שם הבמאי (עוד לקוח שנכנס לחדר של אחת הבנות). אבל זה לא ההפסד הגדול. ההפסד הוא שגם אם מחליטים להכניס להיכל התהילה יצירות רק בגלל המלחין, לא צריך להציג אותן כאילו מדובר בטעות, כדי שנקיא אותן כמה שיותר מהר החוצה. לא צריך להשתולל ולהתפרע כמו בבית משוגעים מהאיטייז ביצירה כל כך עדינה שרוב הרצטטיבים שלה הוא יבשים, כלומר רצטטיבים-סקו לקול ולצמבלו בלבד. ללא תזמורת. כמו שהיה בנישואי פיגרו של מוצרט, למשל. כמעט יצירה קמרית. גם התזמור יחסית מצומצם. אפילו הוסיפו 2 שורות על-חשבון הפיר המוקטן.

ההפקה הזו של לה גאזטה הגיע אלינו קומפלט מבית האופרה המלכותית של ולוניה בליאז' בלגיה, שם היא נוצרה ב-2014, על התזמורת, המקהלה והסולנים. יש כאן כמעט רק קאסט אחד, רק לשני התפקידים הראשיים, ליזטה ואלברטו, יש שני קאסטים, בקאסט השני תשיר את התפקיד שירי הרשקוביץ הישראלית, שמאוד היה מעניין אותי לראות איך היא תתמודד עם התפקיד, אבל חוץ מאוסקר בנשף מסכות, לא יוצא לי לראות את הקאסט שלה אף פעם… הדז'ה-וו להפקות ההונגריות המגיעות מבודפשט כל שנה כאמור בולט, לא רק בגלל שלרגע נדמה לנו שזו אופרטה, אלא גם בגלל הרמה אפפס הלא מי-יודע מה מצטיינת של המבצעים.

צ'ינציה פורטה מתמחה בתפקיד ליזטה והופיעה איתה כבר בשתי הפקות בעשור האחרון, כולל בהפקה הידועה של דריו פו, אם כי לא בפרימיירה שלה. פורטה אינה זמרת של תפקידים ספורים ועיון באתר שלה מגלה לנו רפרטואר עצום ומגוון בו היא שולטת, מהתפקידים המוכרים ביותר ועד אופרות נידחות למדי משל מלחינים ידועים ופחות ידועים. היא באמת לא אמורה להיות עד כדי כך גרועה. אבל כנראה שההפקה הקלוקלת השתלטה עליה ובמקום שהיא תגחך את ליזטה, ליזטה גיחכה אותה.

לצידה מופיע הטנור האיטלקי דניאל זנפרדינו, עם קול מבריק ומתקתק שמאפיין את הז'אנר, כמו הרוזן בספר מסיביליה וכמו ארנסטו בדון פסקואלה. למרות שקולו לא יותר מדי גדול, הוא אפקטיבי למדיי והביצוע שלו לקולורטורות הרבות שכתב לו רוסיני טוב למדיי. באריה הכפולה שלו, כאשר הבמאי הפסיק להתפרע והתיר אותו לבד על הבמה, הוא אפילו התקרב ללרגש. אבל לעיתים הוויברטו שלו קצת מוגזם.

מי שגם היה על גבול המרגש, הוא הבריטון (?) אנריקו מריה מראבלי בתפקיד דון פומפינו, שאני קוראת בתוכניה שהוא היה גם המספר-ארכיאולוג בכרמינה בורנה במצדה, אבל כאן מבעד לחליפת השומן של התלבושת שבה חנטו אותו ופאת הבן-גוריון המוגזמת – אי אפשר היה לזהות אותו. במצדה הוא היה פרווה למדי אבל דווקא פה הוא הפגין קול כהה ועמוק, אולי אפילו יותר מדי לתפקיד שאמור להיות באס בופו קליל יחסית, אם כי הוא בהחלט ביצע כהלכה את המהלכים הקוליים המורכבים המאפיינים את סוג הקול הזה, שנפוץ כל-כך ביצירות הקומיות של רוסיני: מלוא החופן פרזות של קולורטורות ושירה דיבורית-מהירה (patter singing). מבחינת המשחק, זהו "מצטיין" הערב (עד כמה שאפשר לדבר על הצטיינות בהקשר של ההפקה הזו) והיחיד שנטמע בדמות שגילם ולא היה בבחינת שחקן משחק דמות. אולי זו גם הדמות היחידה, למרות מגוחכותה, שאנו בסופו של דבר מסוגלים להתחבר אליה, שכן רוסיני העניק לה משום מה מידה מסוימת של אנושיות. זו מבצבצת לה במיוחד משום מה דווקא באחת הסצנות המגוחכות ביותר בהפקה הזו – סצנת הדו-קרב שלא היה עם התותחים המפגרים. כנראה שיש דברים שגם לבמאי הכי מתאמץ קשה להרוס.

ראוי לאיזכור גם השחקן לילו פאראוטו בתפקיד האילם של תומסי, המזכיר של דון פומפינו, שזכה כאן לפיאה צהובה גבוהה על גבול הפנקיסטית ומעין חליפה צהובה, אשף הטכנולוגיה שמפעיל את המחשב ורוקד לו בצד ריקודים מודרניים לקול משהו שהוא שומע באוזניות… האם זה אמור להציל את סצנת הדו-קרב המפגרת ולחפות על פיליפו ואלברטו הלא-מבושלים די הצורך. הנה הוא מנפנף בדגל לבן בשם דון פומפינו… אני חושבת שאולי הבמאי ראה בו מעין דמות מספר, כי בנשף המסכות הוא משום מה לא התחפש… בכל בליל הלא-יוצלחות הזה היה מרנין לראות ולעקוב אחריו על הבמה.

מיתר המבצעים לא התרשמתי יתר על המידה (כלומר בכלל). לורן קובלה בתור פיליפו היה משעמם למדי, גם כפיליפו וגם כקוויקר שלו הוא התחפש. לא אמין ולא מלהיב. הביצוע הקולי היה סביר, אם כי לא לגמרי נקי, אך המשחק הגמלוני וחסר החן לא גרמו לנו לחוש שיש כאן דמות עם בשר. ג'ולי ביילי בתפקיד דורליצ'ה היתה קצת יותר מובחנת ולרגע קט אף האמנו לה שהיא צעירה מאוהבת, אך זה היה קצר מדי מוקדם מדי ואח"כ היא די נמוגה. אלכסיס יירנה בדמות מאדאם לה-רוז גם היא עם נוכחות גמלונית ומעושה ושירה מספיקה בקושי, שיא הפספוס למה שיכול להיות המפעילה של כל האנדלמוסיה שלפנינו. רוג'ר יואקים ופטריק דלקור הבליחו לרגע כטרברסן (אורח במלון) וכאנסלמו (אביה של דרוליצ'ה), אך לא הצליחו לייצר משהו שנזכור חמש דקות אחרי.

המקהלה גם היא לא הצטיינה…. כלומר הצטיינה באי-ניקיון ובצווחנות ובשירה מפוזרת ולא מתואמת ולגבי התזמורת – גם בגזרה הזו אין בשורות. הצליל שייצר המנצח יאן שולץ היה עייף, מנסה לשווא להתלהב אך לא מתרומם ולעתים גם לא כל-כך בתיאום עם השירה. התרגום, נשימה עמוקה, היה משלנו. ישראל אובל הפעיל את קסמיו והסיף חידודים לרוב: החל מ'איחולינג לבבינגן' – לחיקוי היענו ניב קוויקרי ששיבץ רוסיני, דרך קזבלן ממרוקו ועד ביבי וארדואן לתפארת הדו-קרב (שלא היה).

***

בסיום הביקורת, אני לא יכולה שלא להיזכר באחת ההפקות הטובות שעלו באופרה הישראלית בשנים האחרונות, לה רונדינה מאת פוצ'יני, גם היא אופרה נדירה שלא ממהרים לבצע ושנחשבת לחיקוי לא מוצלח במיוחד של טרוויאטה. אבל שם, הפקת אר נובו/דקו אלגנטית ובימוי חכם שהוציא מכל המבצעים את המקסימום שלהם מבחינה קולית ומבחינת המשחק (אחד השיאים של אאורליה פלוריאן, שעליו היא מתקשה לחזור), הסבו לנו אושר גדול בכלל ודמעות רבות בפרט בדואט של המערכה השלישית. לפעמים כל מה שצריך זה פשטות והתרווחות ולתת למוזיקה להוביל עם תמיכה במידה הנכונה, בלי לנסות להדהים (את מי בדיוק?), לפוצץ, להרבות בדימויים ולהקצין את הסיטואציה תוך נקיטה בפרשנות שבסופו של יום היא לא רק מצמצמת לגמרי ומשטחת את מה שכבר יש ביצירה הלא-גדולה הזו של רוסיני, אלא עושה ממנה יצירה גרועה הרבה יותר ממה שהיא באמת. תוסיפו לזה ביצוע שהוא רחוק למדי ממושלם וקיבלתם את הטיפול הגרוע ביותר שיכלה היצירה המסכנה הזו לקבל.

אני שמחה להתוודע לאופרה הזו של רוסיני, שיש בה פנינים לרוב, גם אם הן לא פסגת היצירה של המלחין, אבל לנוכח במאי ההפקה הנוכחית, שניגש אל האופרה הזו עם דעות קדומות ופשוט הורס אותה, אני ככל הנראה אעדיף, במקרה זה, לראות כמה הפקות רגועות יותר ביו-טיוב, שם אפילו צ'ינציה פורטה כבר הרבה יותר מתקבלת על הדעת. לבחירתכם: הנה זו של דריו פו ועוד אחת, מפסטיבל פזרו 2015. וכאן, ביצוע מקסים בבכורה עולמית של הקווינטט האבוד.

 

לה גאזטה (המגזין), האופרה הישראלית, בכורה: 29.3.17. מלחין: ג'ואקינו רסיני, ליברית: ג'וזפה פלומבה, מנצח: יאן שולץ, במאי: סטפנו מצוניס די פרלפרה, מעצב תפאורה: ז'אן-גי לקה, מעצב תלבושות: פרננד רואיז, מעצב תאורה: אוליבייה וורי. משתתפים: צ'ינציה פורטה – ליזטה, ג'ולי ביילי – דולריצ'ה, דניאל זנפרדינו – אלברטו, לורן קובלה – פיליפו, אנריקו מריה מראבלי – דון פומפוניו, אלכסיס יירנה – הגברת לה רוז, רוג'ר יואקים – טרברסן, פטריק דלקור – אנסלמו, לילו פאראוטו – תומסינו, המקהלה והתזמורת של האופרה המלכותית של ולוניה, ליאז'. תרגום: ישראל אובל.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (2)

2 מחשבות על “למה למה למה”

  1. מתן אומר:

    תודה. טיפה ארוך אבל זה בלוג אז מותר לך.
    אני חושב: לפעמים מוזיקה טובה – והמוזיקה של לה גאזטה מעולה – חשובה יותר מעלילה מבולבלת, בימוי אווילי וביצוע חיוור.
    עוד דבר: רוסיני הכניס יותר מאופרה אחת לרפרטואר: לה צ'נרנטולה, האיטלקיה באלג'יר, גוליילמו טל, טנקרדי… היום מבצעים יותר רוסיני מאי פעם, וטוב שככה.

    1. רקפת א. ידידיה אומר:

      לא רציתי להכביד בגוף הטקסט, אבל כתבתי ל'קו הראשון' של הרפרטואר. למען האמת, יסודית כמו שאני, לפני שכתבתי מה שכתבתי, בדקתי בסטטיסטיקות של אתר operabase לגבי הנפוצות של האופרות של רוסיני ושל דוניצטי, נכון לעונת 2016, ושם אפשר לראות שהאופרות שמנית נמצאות הרחק מאחור וממש לא קו ראשון, אולי שלישי-רביעי, חוץ אולי מלה צ'נרנטולה שיחסית נפוצה (אבל עדיין לא ממש קו ראשון)…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *