הסאטיר באופרה

פורמליזם זומבי*

על האופרה 'פאוסט' באופרה הישראלית

חדר שלם נדרש רק כדי להכיל את הרשימה הענפה של כל היצירות שנכתבו בעקבות פאוסט במוזיאון גתה בדיסלדורף. אבל יותר מכולם, זיקק את עצם העניין כנראה שוברט, שבגיל 17 כתב את הליד הידוע "גרטשן על הכישור" (Gretchen am Spinnrade), שהיה לי העונג לשיר כל-כך הרבה פעמים, עד שהוא יכול להיחשב כ-signature aria שלי. ולעומת זאת, יש אופרה ארוכההההה של שארל גונו (1859), שיש שם דגשים על עוד כמה דברים חוץ מגרטשן המסכנה שנועדה לסבול על לא עוול בכפה (גרטשן זה כינוי חיבה בגרמנית למרגרט), אבל בכל זאת נשאלת השאלה אם אי אפשר היה להסתפק בקפסולה הגאונית של שוברט במקום במריחה הזאת של גונו, או אם תרצו לומר כשמדובר בי, האם יש צורך בביקורת של כמה אלפי מילים כשאפשר להסתפק בחמש מאות מילה…

אני רוצה להתחיל דווקא מעניין הכוריאוגרפיה. כן, אני לא אמורה להפריד בין המרכיבים, שכן לפנינו באופן נדיר (אך לא ראשוני, כבר היו אצלנו לפני כן הזוג שיצר את לה צ'נרנטולה), אדם אחד שאחראי לכל מה שנמצא על הבמה: בימוי, תפאורה, תלבושות, תאורה, כוריאוגרפיה. סטפנו פודה שיצר את ההפקה לבית האופרה של טורינו ב-2015. אבל אולי עניין הכוריאוגרפיה הוא החלק שמעיד על השלם. ובכלל זה בעצם הבלט הראשון שלי באופרה מבוצעת בלייב, אז הנה עוד סיבה להתעכב על זה. לילות וולפורגיס. זהו קטע הבלט במערכה החמישית. בכל גרנד אופרה צרפתית יש קטע בלט ארוך. טובי המלחינים הוסיפו קטע בלט להפקה הפריזאית של היצירות שלהם. בדרך-כלל מוותרים על הקטעים האלו בהפקות עכשוויות ובכלל בכל מקום שהוא לא פאריז. הסיבה לבלט בגרנד אופרה הצרפתית היא לא כל-כך עניין של פורמליזם מוזיקלי או תיאטרלי. אולי זה עניין של מסורת בגלל שצרפת היא קור מחצבתו של הריקוד הזה, אבל במשך השנים, נקשרה בו גם סיבה חברתית. הזדמנות לצעירים המטורזנים לבהות ברגליהן החשופות של נשים… וידוע הסיפור על הגרסה הפריזאית של טנהויזר מאת וגנר. וגנר הואיל בטובו להוסיף לאופרה קטע בלט לקראת ההפקה בפאריז, בין יתר השינויים שהכניס, אך במקום להכניס את הקטע במערכה 2 כמקובל, הוא שילב אותו במערכה ה-1, כי שם הוא השתלב בעלילה באופן הגיוני יותר. או אז, זכתה ההפקה למטר שריקות והפרעות מצד חברי מועדון הרכיבה האריסטוקרטי, שבד"כ עדיין סעדו במועדון בזמן המערכה ה-1 והגיעו היישר לבלט במערכה ה-2 – אבל הנה הם צריכים לשבור את מנהגי הסעודה שלהם ולהגיע לאופרה כבר מראשיתה…

אז המסורת גורסת בלט קלאסי מסורתי וכך באמת נוהגים בהפקות אחרות של פאוסט. אך כאן, הבמאי/מעצב/תאורן/כוראוגרף הוא לא רקדן ולהעמיד בלט מודרני, או קלאסי, הוא לא יכול. לכן הוא הלך על קומפוזיציה צורנית של ריקוד בהשפעה ניכרת של כוריאוגרף סרטי הראווה בזבי ברקלי. אז קטע ה"ואלס" בסוף המערכה השנייה, שהתחיל ברקיעות הרגליים של כל המון אדם הרקדנים והשחקנים וחברי המקהלה שעל הבמה, היה אולי מרענן ומכני ובעל אמירה ומרשים (למרות שהוא נמרח קצת יותר מדי על אותו השטיק), אך גולת הכותרת הכוראוגרפית – הבלט במערכה ה-5 – היתה חזרה משעממת על אלמנטים שכבר ראינו קודם. ואני כותבת בפנקס "כוריאוגרף הוא לא". וגם העירום לא הציל את הקטע הזה. אם מישהו בכלל שם לב שהיה עירום, עם תאורה אפלולית ורקדנים צבועים באפור. אם לא הייתי מקבלת מראש תמונות מהיח"צ, כנראה שלא הייתי שמה לב לזה בכלל… אני מצפה לוואו, מודיעים לי חברים שזו הולכת להיות גולת הכותרת של הערב… ובמקום זה אני מקבלת רקדן עירום נישא על-ידי רקדנים אחרים, מועבר מעליהם לאורך כל רכבת בני האדם והנה עוד אחד אחריו, אחד יורד בסוף ומעלים עוד בהתחלה וחוזר חלילה כך שתמיד יש שניים למעלה… היה משעמם… המעמד הזה היה מונוטוני, ארוך ארוך מדי ואפילו לא ניצל/התייחס למלוא הגודל של הבמה. אחר-כך הרקדנים התפרסו על כל הבמה כולה, הנה אולי זה יזוז כעת… לא עובד, כמה קפיצות, כמה הרמות. נגמר. הכצעקתה. איפה זה ואיפה חגיגות הבלט הקלאסי הווירטואוזיות שאנו מוצאים בהפקות אחרות של האופרה ביו-טיוב, למשל כאן. מה שכן, ההתחלה היתה קצת יותר מבטיחה. המון כפות ידיים נעות מציצות מבעד העיגול השכוב. האם אלו אנשי השאול הכלואים, הדמונים המאיימים להתפרץ. בסוף הם מקיפים את פאוסט ומאיימים להטביעו… אבל באמצע – האם ככה אמורה להיות חגיגה אורגזמית של פאוסט עם הנשים הכי יפות…. קשה לי שלא להשוות את זה להר אולימפוס של יאן פאבר. שם לא רק שהיתה תאוות בשרים ערבה לחיך, אלא שהמונוטוניות שידעה להתרווח ולרתק, היתה אקסטטית באותה מידה ואף יותר מהקטעים התזזיתיים והמקפיצים. אבל שם היו יכולים לבחור את מוזיקת הליווי… פה – מדביקים.

***

חדר שלם רק לרשימת הפרשנויות על-בסיס פאוסט במוזיאון גתה ועדיין הבמאי ראה לנכון לצמצם את האופרה לכדי עיגול. אלמנט מעגלי שחור ענק, טבעת, התופסת את כל שטח הבמה כמעט והמהווה את כל התפאורה, למעט כמה רקוויזיטים קטני ממדים יחסית וקוליסות שחורות עולות ויורדות על שלושת קירות הבמה. כוכבי משנה: ציר ההטיה של אותה טבעת – עליו היא עולה ויורדת, עומדת, נוטה או שוכבת, משתנה משער, למיכל או לסתם אלמנט דקורטיבי (כלומר סימבולי), והבמה המסתובבת, שמסובבת את אותה טבעת (וגם כמה מהמבצעים) בחלל, לפעמים היא חזות הכול בקדמת הבמה, לפעמים היא עומדת כצל מאיים בצד, לפעמים היא ניצבת מאחור כפתח לפתח אחר שנפער בקיר האחורי. אז מה זה אמור להביע. הנה מה שיגיד הבמאי:

"הסיפור הבסיסי של פאוסט הריהו ברור ביותר – זהו המאבק הנצחי בין הטוב לבין הרע. אבל הסיפור הזה הוא לא העיקר, המאבק הזה הוא רק אמצעי – אמצעי שעוזר לנו להבין את פשר החיים עצמם, החיים של כל אחד ואחת מאיתנו, מעגל החיים של כולנו. פאוסט רץ ורץ ללא הפסקה, הוא כל הזמן נמצא במרוץ שאינו מסתיים, במרוץ שאינו מסוגל להסתיים, הוא תמיד בתנועה, הוא תמיד חסר מנוחה, הוא פצצת אנרגיה שאינה יכולה לעצור לשנייה וצריך כל הזמן שמשהו יקרה סביבו. הוא לא יודע מה הוא באמת רוצה. … הוא חי מהאנרגיות של המסע ושל החיפוש. ברגע שהחיפוש ייעצר, תכלית חייו תסתיים ולכן מבחינתי החיפוש הוא מעגלי – כפי שבא לידי ביטוי בטבעת הגדולה שהיא מרכז התפאורה בהפקה שלי – ובמעגל הכול חוזר על עצמו ללא הפסקה ולעולם אינו נעצר."

החיפוש הזה לדברי הבמאי הוא סיפור של בנייה והריסה ובנייה והריסה:

"הוא כמו ילד שבונה מגדלי חול על חוף הים. כל יום הוא בונה מגדל חדש ויפה שנשטף על-ידי המים. וכל יום הוא בונה שוב… והכלו באקסטזה ואנרגיה שאינה נרגעת… כך התרבות האנושית שלנו בימינו גם ביא כל הזמן בונה ובונה דברים חדשים ואז הורסת … ומתחילה לבנות מחדש. זוהי תכלית נוראית של יצר של חידוש והרס בו זמני" (מן התוכנייה).

רק שאני לא הבנתי איך כל התיאוריה הזו קשורה לפאוסט – שהרי פאוסט אולי נמצא בלימבו סיזיפי של ייסורי מצפון, אך אין הוא רץ לבחורה הבאה בתור (ולמרות שמפיסטופלס מציע את הנשים הבאות, הוא לא דון ז'ואן חסר האמפתיה). שום דבר בפאוסט לא מעגלי ולא חוזר על עצמו. לא בעלילה המקורית ולא במה שמתרחש על הבמה. וכך יוצא שהטבעת היא סתם עוד אלמנט דקורטיבי, שאמנם הציעו לו פרשנות, רק שהיא אפפס, די קלושה בהקשר זה. בסופו של יום האסוציאציות שהאלמנט הזה מעורר בי הן קצת שונות. למשל, לפעמים נוספים כמה רקוויזיטים על הבמה שמדמים את הסט למודל של מערכת השמש (האם זה גם נועד להעיד על אפסיותו של האדם בעולם). לפעמים הטבעת שוכבת על הארץ ונראית כמו מאגר מים, במיוחד לאור יתדות הטיפוס שקבועות בארבע רוחות השמיים. סצנת ההתגפפות של מרתה ומפיסטופלס על העיגול הסגור הזכירה לי שלל סיפורים שבהם זוגות התבודדו להם במגדל מים (מישהו אמר מופע שנות ה-70), למרות שכאן זה נראה יותר כמו בעילה בכוח מאחור – טוב מדובר בכל זאת בשטן ובאלמנה על סף ייאוש (ולא לשכוח שמי שעשה אותה אלמנה, או לפחות בישר לה על כך הוא אהובה החדש…). אבל יותר מכל, התפאורה הזו הזכירה לי את התפאורה של האירוויזיון הראשון שנערך בירושלים בשנת 1979, אז השתמשו בדיוק בתפאורת עיגולים נעים כדי ליצור שלל קומפוזיציות שונות לשירים השונים… ולכן, ובמיוחד כאשר הבמאי גם טוען כי "מפיסטופלס אינו השטן במובן המקובל, הוא הצד ההפוך של פאוסט, הוא הצד השחור, האפל שלו, אבל הוא חלק מהאישיות של פאוסט, אין לו קיום בלעדיו," אני שואלת אם אי אפשר היה להשתמש בצורות אחרת להמחשת העניין. למשל קו, ספירלה, יונג ויאנג או אפילו אדם וצילו, אלא שאז אנו נגיע למחוזות אחרים, כלומר לסיפורי הופמן, גם שם יש כל מיני מפיטופלסים… ואם בצל עסקינן, אז פה הוא הופיע בדמות מרגריט שעושה צלליות עם הידיים על הקיר האחורי בארייה על מלך תולה (Il était un roi de Thulé), ברגע שאמור היה להיות מרשים – אבל יצא פיתה (כלומר, לא בדיוק הבינו מה היא עושה עם הידיים).

וכך בסופו של יום, נותרנו עם כמה מעמדים מרשימים מאוד, שתיכף נזכיר, אבל חוץ מזה שהבמאי הראה לנו את כל האפשרויות הגלומות בטבעת המסתובבת והנוטה ואז חזר וחזר וחזר על זה באופן די משעמם – לא היה לנו כלום, חוץ ממרוץ ארוך ארוך ארוך בניסיון להבין מה התכלית של כל זה. ובנינו והרסנו ובנינו והרסנו ובסוף נותרנו עם לאות ועייפות. ויתרנו על החיפוש. כנראה שפאוסט לא בדיוק דוגמה לעכבר שרץ בקרוסלה.

זה מוזר, אבל דווקא על ההקשר המתבקש לא התפייט הבמאי. והנה שילבו בתוכניה מובאה של גתה על חשיבות הנישואין, שבה הוא טוען בתוקף "הנישואין הם הראשית והשיא של כל תרבות". אז אולי יש לנו כאן טבעת נישואין…

***

הנה לכם בזעיר אנפין מה שאפשר לומר על ההפקה הזו: היא התחילה מעניין, הרעיון של במה מינימליסטית ומבנה העיגול הנע על צירו בבמה הפנימית המסתובבת, יצר שפע מעמדים מעניינים, אך החל מהמערכה הרביעית בעיקר, כבר מיצה את עצמו והבמאי התחיל למחזר את השטיקים של עצמו. וגם השטיקים האלו, שעוד עבדו בהתחלה, לא היו חפים מבעיות.

אז מה היה לנו בקיצור:

בהתחלה פאוסט על ערימת ספרים בצל הטבעת ומסביבו טבעת שעוני חול. ברקע כל-מיני אנשים עם גלימות שחורות. טוב, כעת מערכה שנייה: המקהלה לבושה באדום. זה שיר השתייה Vin ou Bière. כל הנשים על עקבים גבוהים באדום עם חליפות חצאית אדומות עם פפלום וכובעים שחורים רחבי תיתורה. וכפפות. אותה סילואטה גם תחזור במקהלת הנשים בתחילת המערכה החמישית, רק בלבן מלוכלך בשחור עם כובעי נזירות אחיות לבנים. אמרנו לכם שחוזרים כאן על שטיקים. כעת שיר השטן על עגל הזהב ולחברי המקהלה פתאום יש פסלים של גולגולת ראש עגל שמונחים בסוף השיר על הערימה (בהבי מטל גולגולת [אנושית] עם קרניים זה גם סמל של השטן). אח"כ ואלס עם המקהלה האדומה, רקיעות הרגליים (המפתיעות והמרשימות), תנועות ה-vouging וריקודי בזבי ברקלי נחשיים (זה אמור להיות ריקודים מכניים בהשפעת השטן שהשתלט להם על התנועה… ב-DVD אולי רואים, באולם לא כל-כך). אחת שתיים שלוש, מרשים אבל הבנו, טוב ממשיכים לספור עד 10. תחזיקו מעמד. המוזיקה עוד לא נגמרה. מסך. הפסקה.

במערכה הבאה נוספו בפנים הטבעת ענפים לבנים שלא החלטתי אם הם מסמנים צמחייה – או שני אנשים שמנסים להתחבר כמו בסצנה של בריאת האדם בקפלה הסיסטינית. בכל אופן הם היו נראים קמלים למדי… אולי הם אמורים להגיד, מה אמור כבר לצמוח מזה… זה גם מה שאני שואלת. על הרצפה כמה עיגולים שחורים עם כתב לבן עליהם וגלימת פרחים. מישהו גם מכניס תיבה אדומה ואיזו דמות לבנה יושבת עליה (מי זו?). כעת מרגריט לובשת את הגלימה. איש בגלימה שחורה נכנס עם פרוג'קטור מלפנים – הוא מאיר את הקיר מאחור והיא מפיקה צלליות לא ברורות עליו. קטע חלש שסתם גונב פוקוס מהשירה. ההיא השנייה עם הלבן הלכה לה והנה מרגריט מתפנה למארז החליפות האדום ולתיבת המסע האדומה. אריית התכשיטים המפורסמת בבימוי די סתמי ולא מרשים. לא מספיק תומך במעמד. והנה היא לובשת כעת גלימה אחרת מוכספת שהוציאה מהשק. טוב, גם אותה היא פושטת. כעת הקוורטט – הלבנים למטה, הרעים השחורים על העיגול השוכב… הטבעת עולה. פאוסט מפתה את מרגריט. היא משחקת אוהב לא אוהב עם פרח… (זה בתסריט, האם לכן גלימת פרחים…) כנראה הצמחים בטבעת מסמלים הגן בו כל זה קורה… הטבעת יורדת וכולאת את מרגריט, פאוסט ברח לו החוצה לחברו השטן… הוא מתחבט בחוץ, היא עולה על קיר המאגר מתחבטת בפנים. הטבעת זו חגורת צניעות אולי. טוב כעת היא עלתה, פאוסט נכנס פנימה ומכניע את מרגריט… זו אמורה להיות סצנת אהבה… טוב כעת הבנים הלכו ומרתה מביאה למרגריט גלימה תחליפית של פרחים נבולים. מרגריט מחזירה את זו עם הפרחים הרעננים בחוסר ברירה. לא יכלו למצוא סימבול פחות קיטשי מאשר גלימה… טוב הטבעת ירדה שוב – מרגריט נשארה בחוץ, מחוץ למשחק. למי שלא הבין, האריה הזו מתרחשת 9 חודשים לאחר האריה הקודמת לפחות. מרגריט ילדה ילד לפאוסט והוא – לא ידוע בינתיים איפה הוא… בימים כתיקונם האריה הזו פותחת את המערכה הרביעית, אך כאן לא ראו לנכון להפריד בניהן, אלא דווקא המשיכו ברצף…


במסגרת החזרה על השטיקים – נכנסות כמה נשים שוב עם תנועות מכניות ואחריהם חבורת חיילים עם גלימות ארוכות. הבמה המסתובבת מכניסה את העומדים לבמה. החיילים בגוש לפני הטבעת השוכבת, בדיוק שכפי שאח"כ יהיו הנשים הלבנות במערכה ה-5. וכעת לסצנה ההזויה ביותר באופרה, כן, אפילו יותר מהבלט, סצנת הנשים עם הבלונים – כלומר הסרנדה הלעגנית של מפיסטופלס (Vous qui faites l'endormie) – בו הוא מפוצץ (עם דוקרן) בלונים שהנשים מחזיקות מול בטנן (מתחת לשמלות), הורג עוברים שכמותו… אבל שני הבלונים השחורים שקשורים אל כל אחת מהן נשארים…  חשבתי חשבתי חשבתי ולא הצלחתי להבין מה זה אומר… לאחר מכן מתרחשת סצנת הדו-קרב – גם לאור הירח ושני העצים, אבל אחר-כך שוב שטיק חדש, כעת הנשים מגיעות עם חליפות חצאית שחורות עם פאיינטה ומנטייה על הראש (מסרק גבוה וצעיף תחרה עליו). למה. זה סיפור גרמני לא ספרדי. והגברים עם חליפות שחורות מודרניות. ואז הם גם פותחים מטריות. ואף אחד לא מדבר עם מרגריט המסכנה ובסופו של יום גם אחיה הגוסס, כמקובל באריית גסיסה ארוכה…, מקלל אותה (בעמידה) ולוקח לה את התליון. ואם חשבתם שהשטיקים נגמרו (שהרי סיפרנו לכם כבר את כל מערכה ה'), הנה עוד אחד. כעת בסצנת הכנסייה יורד מסך אליפסי עם צלב הפוך על הקיר האחורי. הופ טראח חושך ואור טבעת יורדת וצלב משתטח והנה הוא מוצג בכיוון הנכון כמכסה אחורי של הטבעת שעולה שוב. וואו. אני ממש כבר לא מתרשמת מכלום. ואז השטן כביכול לוקח את מרגריט לגיהינום דרך הצלב שהפך לפתח מעשן. דרך צלב? צלב לא אמור להבריח את השטן? הרי כך התגוננו הכפריים מפני השטן במערכה קודמת (כלומר באמצעות הצלבים שעל המגינים). אז מה יום מיומיים… וכדי להקדים את המאוחר הנה גם אישה ערומה (עם הצלב על "המשולש התחתון") שמלווה את מרגריט לגיהינום, עדיין עם פאינטה ומנטייה (למה. כי אפשר)… טוב כעת מרגריט מתעלפת והטבעת יורדת עליה. בפעם הבאה שתראו אותה היא תהיה בכלא של חוטים. ואז פאוסט יבוא וינתק אותם לאט לאט והיא תיגאל. ישועה. תשיר המקהלה בלבן פריקי. (באמצע היה הבלט, אבל לא נחזור). בקיר האחורי נפרעים נקרעים שני פתחים ומאחור מתגלה עוד טבעת. השטן מחזיק שעון חול וצוחק. סוף.

***

טוב, אז במחשבה לאחור אני מניחה שאם לא הייתי חופרת ומפרטת, לא הייתי רואה כמה מטופשת ובעייתית ההפקה הזו. הזיכרון שלנו קצר. ואנו תמיד מטייחים לטוב או לרע. זה לא שלא היה לי קשה. היה מעייף כאמור… אבל למרות הבומבסטיות הפורמליסטית המהממת ברגע הראשון, בדיעבד זו הפקה מנייריסטית, שמקטינה איפה שצריך להגדיל (גלימות נובלות, נו באמת) ויוצאת מכיוון ומשתגעת לגמרי במקומות אחרים (נשות הבלונים, וקהל הספרדיות בסצנת הגסיסה). וגם היתר לא בדיוק משרת את המוזיקה, כי בסופו של יום, ההפקה הזו הטילה צל כבד מדי על המוזיקה, גימדה את המשתתפים ובמיוחד את הזמרים וכמו שהיה בנשף מסכות, קשרה משקולות רבות מדי למוזיקה הרומנטית, העדינה והלא יותר מדי מתוחכמת של גונו. ולא רק שחטאו פה בחטא הבומבסטיות גונבת ההצגה, אלא שגם חטאו בחטא הידוע "הבמאי החליט להשתמש בכל השטיקים שהוא יכול היה להעלות על דעתו ולהשתמש בהם שוב ושוב ובווריאציות עד זרא" שגם כאלו כבר היו לנו. העומס שהרגשנו – לא היה בגלל המוזיקה. אותה, בבימוי הנכון, אפשר כנראה היה לצלוח.

שירת או לא שירת את המוזיקה, מצד שני אנו שואלים – האם תרמה לנו ההפקה הזו תובנה חדשה על פאוסט. אתם זוכרים – חדר שלם רק לרשימת היצירות בהשראת… לא שאין מה להגיד… אני בטוחה שהייתי יכולה לכתוב ספר על כל האספקטים שאפשר לדון בהם בהקשר העכשווי ועדיין הייתי מחדשת. אין ספק שהוא ניסה, הבמאי. רק חבל שהקשר בין הרעיונות שלו לבין פאוסט (בגרסה זו או אחרת) היה מקרי ביותר.

***

אז כמה מילים על המוזיקה. וכאן הזמרים לא היו במיטבם. מי שכן היתה במיטבה רוב הזמן, היתה התזמורת, שהמנצח דן אטינגר הטיב להוציא ממנה את הקווים ששזר המלחין באופן מרשים ומדויק, תוך שמירה יפה על דינמיקות משתנות ומעברים נקיים, קצב נלהב במינון הנכון וטיפול אחיד בקטעים הרומנטיים ובקטעים האפלים יותר. הרגשנו בסרט, במובן הטוב של המילה – כלומר מוזיקת הליווי היתה אפקטיבית (וזו ירידה, למי שלא הבין). אמנם נצפו קטעים קצרים של חוסר סינכרון ופעם אחת (בלבד), התזמורת עלתה על הזמרים, אך זה בטל בשישים. ראוי גם לציין שנחסכו מאיתנו רגעי קקפוניה… ובכל זאת דניאל אורן זה לא.


למה? כי דניאל אורן יודע שהכול מתחיל ונגמר בזמרים. וכאן היתה בעיית ליהוק מסוימת. וגולת הבעיות – ליהוק הבס בתפקיד השטן מפיסטופלס. הבס האיטלקי פאולו באטלייה (שהתחיל רע והשתפר בהמשך) לא מייצר נוכחות מצמיתה כנדרש, לא בקולו שהוא גס (ולא במובן הטוב), לא עמוק מספיק ובעיקרון לא מרשים, ולא במשחק שלו. כאשר צלע כל-כך חשובה באופרה צולעת, זה לא מבשר טובות. שתי הצלעות החשובות האחרות – פאוסט ומרגריט – מבוצעים כאן על-ידי רומיאו ויוליה משנה שעברה. הטנור האורווגאוויי/אמריקאי גסטון ריברו והסופרן הרומניה אאורליה פלוריאן, שזכורה מאוד לטוב מהפקת לה רונדינה וגם מלה טרוויאטה. בתור יוליה פחות אהבתי אותה. לריברו קול שנוטה יותר לצד המאהב הצעיר מאשר לדוקטור הזקן, למרות עומק מסוים שלא אופייני כל-כך לטנור. אבל בכל זאת, מה ששולט זה הגוון המבריק שלו. לא נצפו אמנם בעיות בשירה שלו, אבל אני לא בטוחה שזהו גוון הקול המתאים לדמות הזו. פלוריאן שרה לרוב בסדר, אפילו יפה מאוד בקטעים מסוימים. אבל לשלושתם היו קטעים שבהם קולם לא נשמע מספיק ואלו לא היו אמורים להיות קטעי פיאנו. מבחינת משחק – לא הבחנו כאן בשום ניואנס משחקי כמעט ובעצם כמעט לאורך כל האופרה שלוש הדמויות המרכזיות שוטטו להן על הבמה לפי הוראות, מהלכות תלושות אנה ואנה, כאילו לא ברור להן מה הן עושות שם בכלל.

ההצלה הגיעה דווקא מהמבצעים בתפקידים המשניים, חבל שאין בכוחם להציל את כל ההפקה הזו. אהבתי את המצו-סופרן הישראלית נעמה גולדמן בתפקיד סיבל. גוון הקול שלה עמוק ומרשים ולרגע חשבתי ששר כאן גבר, אבל היו אי אילו מקומות של שירה לחוצה ומעט לא נקיה וכדאי ללטש טיפה. מי שהרשימו עד מאוד גם במשחק וגם בשירה היו הבריטון הרומנטי שרבאן ואסילה בתפקיד ולנטין, אחיה של מרגריט והמצו-סופרן שי בלוך, בתפקיד מרתה, שכנתה, שקולה העמוק התמזג נפלא עם זה של הבס השטני ותרם רבות לקוורטט של שני הזוגות. במיוחד זכורה תמונת ההתגפפות על מיכל המים, סליחה הטבעת המונחת על הקרקע. היא אולי היחידה שבנתה איזו שהיא דמות מובחנת בהפקה הזו.

וכעת למקהלה, שבהפקה זו לא רק היו צריכים לשיר, אלא אף לרקוד, כלומר להיות חלק בקומפוזיציות הצורניות שהגה הבמאי. לא פשוט, לרקוד ולשיר באותו זמן. הבעיה היא, שכאן הם רקדו הרבה יותר טוב מאשר הם שרו. בעצם ברוב הקטעים המקהלה היתה חלושה מדי ומפוזרת ורק לעיתים בקטעי הפורטה משום מה פתאום ניכר ריכוז ועוצמה קולית במינון נכון ומרטיט, ללא קקפוניה וללא התפרעות ללא לצורך. זה רק הזכיר לנו מה אנו מפסידים ביתר הקטעים.

***

ב-DVD, עם הקלוזאפים ובימוי המצלמה וביצוע מוזיקלי חף מבעיות לרוב, זה נראה יותר מרשים. לא בלייב. אני עצובה. לא כך רציתי להכיר את האופרה הזו. אני אחזור לי לשוברט. Mein Herz ist schwer.

נ.ב. גם בהערות של הסרטון הנ"ל ביו-טיוב לא אוהבים את ההפקה הזו… אולי מנהלי האופרה צריכים לקרוא את ההערות ביו-טיוב לפני שהם מזמינים הפקות מטורללות לתל-אביב. הכי קטע… יש בקהל אנשים שמשכנעים את עצמם שהיה מדהים…

 

פאוסט באופרה הישראלית. בכורה 6.3.17. מלחין: שארל גונו. ליברית: ז'יל בארבייה ומישל קארה לפי המחזה פאוסט מאת יוהאן וולפגנג פון גתה. מנצח: דן אטינגר. בימוי, תפאורה, תלבושות, תאורה, כוריאוגרפיה: סטפנו פודה. במאי משנה: פאולו ג'יאני צ'יי. מבצעים: גסטון ריברו – ד"ר פאוסט, פאולו באטלייה – מפיטופלס, אורליה פלוריאן – מרגריט, נעמה גולדמן – סיבל, שראבן ואסילה – ולנטין, שי בלוך – מרתה, נח בריגר – וגנר, מקהלת האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. תרגום: ישראל אובל. הפקה משותפת של האופרה הישראלית עם בית האופרה של טורינו ושל לוזאן.

* שם המאמר בהשראה חופשית בעקבות המונח 'פורמליזם זומבי' שנטבע על-ידי מבקר האמנות וולטר רובינזון, כמוסבר במאמר של גליה יהב, "פורמליזם זומבי: טרנד אמנותי שהוא מתקפת בינוניות," הארץ, 20.1.15.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *