הסאטיר באופרה

בין הגלים

על 'דידו ואיניאס' באופרה הישראלית

זו אמורה להיות טרגדיה. הידעתם. אהבה עזה, נטישה, והתאבדות. איך מעבירים כאלו דברים. הייתם אומרים, תפרטו לנו על הרגש. לא, אומרים המעצבים הבימאים. אנו מכינים לכם "מסע חזותי", "כאשר החוויה החזותית משרתת את הרגשות." יש גם רציונל: "התוצאה לדעתנו היא אסתטיקה של עולם שהוא גם חלומי ומסוגנן ובו זמנית נאיבי בצורה מרמה, כי אלו הם המאפיינים של כל מיתוס. והסיפור של דידו ואניאס הוא מיתוס לכל דבר." [מתוך התוכניה] אלא שמיתוס נוצר כאבסטרקציה של מהלך רגשי אנושי, כהנצחה של ערך מוסר, כתיעוד היסטורי אולי, כמחקר של קשרים, של יחסי כוחות בין אנשים ובין אנשים לבין עצמם, כמשל דתי-רלגיוזי, כל דבר ולא כמושג חזותי ובוודאי לא כזה שנוצר אפריורית. אפילו ניטשה טוען בהולדת הטרגדיה ש"בשום פנים ובדרך ישרה אי אפשר לגזור את [המיתוס] הטראגי ממהותה של האמנות, כפי שהיא בדרך-כלל נתפסת על בסיס הקטגוריה היחידה של התדמית והיופי" אז מי אני שאשבור לו את המילה.[1] נראה לנו, למרט ולי שהכובע המשותף בימוי-עיצוב חורה להפקה הזו, בה השתלט לו כובע העיצוב והוזנח אספקט הבימוי. יותר מרצון להעביר מסר רגשי, ההפקה הזו נראית כמו הפקה המיועדת לילדים (כמה מצחיק לטעון את זה כעת בהשוואה למה שטענתי על אגדת הצאר סאלטן בחודש שעבר), אפילו יותר ממה שיצא להם בשנה שעברה, כשעלתה ההפקה שהם יצרו לסיפור הילדים הקלאסי סינדרלה באופרה לה צ'נרנטולה של רוסיני. נאיבי, מגדיר זאת מרט, מבלי לקרוא בתוכניה, שוואלה, זו בדיוק היתה הכוונה של המעצבים. אבל כאן, לא מדובר בסיפור לילדים. ההשטחה הרגשית נובעת ממקור אחר. האם המעצבים מתעלמים מהקונטקסט ההיסטורי. "אנו מנסים להימנע משני קטבים קיצוניים: שחזור היסטורי צרוף, יותר מדעי מאמנותי, והפקה מודרנית יותר שתשלול מהצופים אפשרות להיות מודעים ליחסים האמיתיים בין הדמויות." [כנ"ל, מתוך התוכניה] אני משועשעת למקרא הדברים. היש הפקה שמרחיקה יותר את הצופים מהמודעות ליחסים האמיתיים בין הדמויות מאשר ההפקה הזו. אני חושבת על מחזות "המאסק" שהתפתחו בשלהי התקופה השייקספירית והיו נפוצים בימיו של פרסל. אם לא די בכך שפרסל עצמו כנראה הלחין כמה מחולות לאופרה (שאבדו), נמתחה כאן האופרה הקצרה במקור (כ-55 דקות) לכדי שעה ועשרים, וזאת על-ידי תוספת של עוד ועוד קטעים אינסטרומנטליים שצריך למלא באקשן, וכך קיבלנו מלוא החופן רגעי ספקטקל, כמיטב מסורת ה"מאסק", עם מופעי אקרובטיקה מרהיבים מכל הסוגים, גונבי דעת חזותיים שלפחות פיצו על מחוזות הגיחוך של ההפקה, כמו פסי בדים לייצוג ים על שלל צורותיו, כולל בסצנת מותה של דידו (שכאן היא טובעת למרות שבמקור היא נפלה על חרבה). בכלל, כל ההתרחשות בהפקה הזו הועתקה אל הים, לחופיו או למצולותיו. אבל אם הנושא כאן הוא הים, אנו טובעים בסופו של יום בשאלה: למה בעצם דידו מתאבדת, מה כבר קרה לה. האם נדע רק אם נקרא את הסיפור, או שכדאי לנו גם להרגיש משהו תוך כדי הצפייה בהתרחשות, חוץ מ-WOW נקודתי פה ושם. מבחן הדמעות נכשל כישלון חרוץ.

ובכל זאת, נרשמה נקודת אור ענקית. אולי המעצבים באו מחו"ל, אבל כל היתר, מהמנצח ועד אחרון הרקדנים והאקרובטים הם ישראלים, כולל כל הסולנים, שרובם בוגרי (או חברי) הסטודיו אופרה, תוכנית ההכשרה של האופרה הישראלית וכולל התזמורת שנבחרה במיוחד להפקה זו, תזמורת ברוקדה, שמתמחה בנגינת מוזיקת ברוק על כלים אותנטיים (שאת רובם ככולם הם אף בונים בעצמם). מרט מצטער שבאופרה הישראלית לא הלכו עד הסוף והפקידו את העיצוב ואת הבימוי גם הוא בידי ישראלים. בטח היה יוצא יותר טוב. אין לי ספק.

מי שלא יטרח לבוא, יכול להתנחם בתיעוד של ההפקה הזו בבית האופרה של רואן-נורמנדי, לה היא נוצרה ב-2014.

אבל זהו ביצוע מבוים, עטור קלוזאפים, שמסייע קצת לאכול את השרץ, רק מכיוון שהוא ממקד לנו את שדה הראיה ובוחר בשבילנו מה מבין שלל האירועים שעל הבמה נראה בכל נקודת זמן, מה שמאפשר לנו להתרכז, בלי מסיחי דעת, במוזיקה המלווה את הספקטקל החזותי הזה (בחירת המילים מכוונת), בניואנסים שלה, בדיקציה האנגלית המושלמת. דידו שלנו יותר טובה. היא אפילו בהריון. ענת צ'רני ההריונית בתפקיד ראשי ראשון באופרה ואני בהחלט משתאה אל מול העומקים הקוליים שהיא מפגינה לאחר שהתרגלנו לקול עמוק אך צלול ומתוק אפילו בתפקידים אחרים. מתוכנן או לא, ההיריון האמיתי של צ'רני משליך על ההתרחשות שעל הבמה. איניאס עוזב את אהובתו ההרה. היש דבר יותר נבזי מזה, גם אם עליך למלא את הייעוד שלך כדברי האלים. הנה מצאנו לנו איזשהו רגש להזדהות איתו, גם אם לא לפי כוונת המשורר.

אולי זה הילד שבי, אבל אקרובטים מכל סוג, ובמיוחד אקרובטי בדים, מעוררים אפילו בי, הסקפטית הידועה, התפעמות והתלהבות. אני נזכרת ביצירה אחרת לגמרי עם אקרובטי בדים, יצירת הפרינג' הישראלית, בורדל טוטאל, זוכת קיפוד הזהב, שנבטה בגלל שלאנשי הקרקס הישראלים היה משעמם בעונת המלפפונים, כלומר בחורף. אלא ששם האקרובטים הפכו לשחקנים בהצגה, מהמפגן החזותי למפגן הרגשי, ואילו אצלנו, הזמרים הופכים לאקרובטים, כאשר שתי הזמרות בתפקיד המכשפות נתלו באוויר ושרו את התפקיד שלהן כשהם מועלות ומורדות ומוזזות על טרפז. קודוס לטלי קצף ולניצן אלון על האומץ והביצוע המספק ואפילו הטוב בפוזיציה כזו. מרט מתבדח שרק פה בארץ מעיזים לעשות דבר כזה… אני מזכירה שאכן בסצנת התזמורת על הנדנדה בווצק, בארץ ישבו על הבמה נגני תזמורת אמיתיים ואילו בחו"ל זו היתה תזמורת בצורת כשאת התפקיד עצמו ניגנו מהפיט. ויתר האקרובטים, אולי תקראו להם קופידון, אולי תקראו להם השדים העוזרים של המכשפה התמנון, אבל שחקנים בעלילה הם לא. ייצוג שטוח, יפה מאוד וחסר רגשות. אנו מתפעמים, אלא שההתפעמות הזו תופסת רק את קצה סקלת ההתפעמות שלנו שמתחילה ב-WOW וירטואוזי ונעה אל שיא הבעת הרגשות. שתי צורות קתרזיס שמביאות אותנו כה רחוק זו מזו. אחת ליופי והשניה לאמת. ובכל זאת, אנו מעדיפים שהן יפגשו באמצע. לא כדי ליהנות משני העולמות. אלא מהעולם השלישי. מהכוליות. אולי בגלל זה מיתוס לא יכול להיות מגולם כהיבט חזותי, סגנוני בלבד. כי מיתוס הוא בסיס להנבטת אמת. לא להנבטת יופי. ובמקרה שלנו, הוא הסיפור שסיפרו הרומאים בתעמולה שלהם נגד אויביהם אנשי קרתגו כשרצו לתרץ את שורש האיבה בין שני העמים בימי מלחמות חניבעל. יופי יכול להיות רק מוצר נלווה.

האופרה נכתבה במקור כתרגיל בבית ספר לבנות, מה שאומר שהתפקידים המקורים נעו על סקלת סופרן-מצו-סופרן-אלט. כמו הגלוריה של ויוולדי. בביצועים בני זמננו, חלק מהתפקידים מומרים לקולות אחרים, אצלנו איניאס הוא בריטון, המכשפה תמנון היא טנור דרמתי, אפשר גם בריטון, במקור היא מצו או אלט. בכלל נראה שכל הקצאת התפקידים לקולות באופרה הזו נזילה לחלוטין וזה דווקא מעניין כי כל פעם אפשר להרכיב אנסמבל סולנים בעל אופי ודגשים אחרים. ההברקה של ההפקה הזו היא איחוד התפקידים של המלח הראשון והמכשפה. כלומר מגלם אותם אותו זמר, גיא מנהיים הענק, שפשוט עושה מטעמים מהתפקיד הזה, כמו בכל יתר התפקידים המופלאים שהוא גילם באופרה הישראלית, והמעבר בין התפקידים נעשה על הבמה עצמה בסצנה מופלאה בה המלח הראשון עולה על הספינה, מופשט מהטורבן המכסה את ראש החייזר שלו (שכאילו נלקח מבבילון 5) ומגלימתו האדומה, על-ידי אחד השדונים שלו שצץ לו פתאום, מתיישב על הסיפון ומגדל את זרועות התמנון שלו דרך חורים הנפתחים בדופן הספינה, כאשר מלחיו מפנים את מקומם לשדוניו על הספינה ולשתי עוזרותיו הדגיות, שכעת משתכשכות במי (פסי) הים, כאשר הן עולות ויורדות בין הפסים ומאחוריהן בתיאום מושלם גם הזנבות שלהן.

אם בדון ג'ובאני נכנסנו למוחו הקודח של הגיבור דרך בית מבוך מורכב ומסתובב, כאן אנו כנראה בסימן עקרב וכל העומקים הנפשיים, כמו גם ההתרחשויות העלילתיות מתרחשות בים, או לחופיו, גם אם במקור הן אמורות להתרחש בארמון. למשל בסצנת האוהבים המסעירה של דידו ואיניאס, הזמרים יורדים אל בין פיסות בדי התכלת. ים רוגש, אהבה סוערת. ככה רוצים שנבין. אולי דימוי מעניין, הביצוע, להבדיל מזה של דון ג'ובאני, הוא קצת מביך עקב הבחירה כאמור בפסי בד בגווני תכלת שונים ובגבהים שונים לייצוג הים. אמנם פה ושם יש הברקות, כמו הצגת ים שוקט על יד הרעדה קלה של פסים שוכבים, או משיכת פסי הים על-ידי המלחים לקראת עלייתם על הסיפון וכמובן הים השמלה בסצנת קינת דידו, שמזכיר לי בשלב כלשהו את שמלת הווידיאו של נציגת אסטוניה לאירוויזיון (או של ריטה ביום העצמאות שעבר) ואח"כ את מה שעשו בהצגה פרידה בהבימה, עם הטביעה שלה בבד. ובכל זאת, הבחירה באלמנט כזה, שזועק low budget בלי הצדקה רעיונית בהפקה שבהחלט אינה דלת תקציב מעלה תהיות. מלבד הים והספינה, יתר הסצנות מתרחשות על סלעים בגדלים שונים, שבדומה לתפאורה שלהם ללה צ'נרנטולה, גם היא מרפרפת למרבה הצער לתפאורות עבשות ומיושנות כמו שאנו רואים לפעמים בהפקות משנות ה-60 עם ג'ואן סטרלנד בקובנט גרדן, סגנון שהיינו בטוחים שכבר פס מהעולם. ומעבר לזאת, אולי ההצבה של דידו על סלע אחד ושל בלינדה המשרתת שלה על אחר משני עברי ים, עשוי להעיד על מצב נפשי מסוים, בידוד של המלכה. אבל אז מופיע לו איניאס לבדו ומסצנה שבמקור היא מפגש של שתי פמליות של מלכים, אנו מקבלים זוג אוהבים בודד על סלע. זה אפילו נראה כמו אהבה אסורה. מעבר לזה שהפרשנות הזו כבר חורגת כמעט מגבול הטעם הטוב, מבחינה וויזואלית זה פשוט מגמד ומקטין את הזמרים ואת הדמויות. נראה לי שחוץ מסצנה המרשימה של המכשפה התמנון על הסלע, הצבות הסלעים לא תרמו לשום דבר בהפקה הזו.

ואם אנו בעניין של סדרי גודל, בואו נדבר על הצבה של אופרת ברוק קאמרית באולם הכה גדול של המשכן לאמנויות הבמה. זה כבר נעשה כאן עבר ובעוד מקומות בעולם, כך שזו לא בחירה לא רגילה ובכל זאת, אני תוהה מהי הבחירה הנכונה מבחינת הדינמיקה של הצליל. מצד אחד צליל קטן מדי אולי לא יישמע מספיק או לא יישמע מספיק מרשים. מצד שני, צליל גדול מדי חוטא לאופי היצירה. התזמורת לכשעצמה פטורה מההתלבטות הזו עקב היותה תזמורת ברוק מלכתחילה והשימוש בכלים אותנטיים מדייק את הצליל לא רק מבחינת סגנונו אלא גם מבחינת עוצמתו. אבל הזמרים והמקהלה, רגילים לשיר יצירות רומנטיות בומבסטיות הרבה יותר. יש להלך על חבל דק ולהיזהר לא לחצות את הקו לעבר אותה בומבסטיות, מה שלרוב קורה כאן, אבל בגזרת המקהלה, זה עדיין לא היה נקי לגמרי. אולי מפאת הרצון להאריך את היצירה הקצרה הזו, המנצח איתן שמייסר בחר להוביל את התזמורת בקצב איטי ובטוח, שגם אם היו בו רגעים נמרצים לעיתים, הם שירתו בעיקר את הספקטקל ולא את הדרמה. יתר הקטעים היו לרוב תפלים וחסרי התבלין הברוקי המיוחד, שאמנם אינו סערה רומנטית, אך השובבות, ההומור והעליצות שבו, יש בהם כדי להפיח רוח חיים בעלילה. הנה כי כן, אם העיצוב עסק בעיקר בסלעים והאנשים הקטנים שעליהם, גם בחירת הטמפו והדינמיקה לא הצילה את ההתרחשות. נגינת התזמורת היתה לא אחידה. בצד קטעים חבוטים ויבשושיים למפתיע, היו, ושוב בקטעי הספקטקל משום מה, קטעים מבריקים שהחזירו אותנו אי אלו מאות אחורה. גולת הכותרת, הסולו המשכנע של החליל.

בגזרת הזמרים לא נצפו מפלות והשירה של כולם היתה נקייה ומבריקה כנדרש, אך כמו כל ההפקה, רובם לא התרוממו מעבר לבטוח ולא הגישו לנו כל דרמה כמעט. דניאלה סקורקה היתה בלינדה מצוינת, אם כי המליסמה שלה בתחילת האופרה נשמעה, משום מה, קצת כמו שירה בוויברטו מוגזם. עודד רייך שלרוב בונה את הדמויות שלו בקפדנות, אפילו בקונצרטים ליטורגיים, לא הצליח ליצוק נפח מיוחד לדמות של איניאס, למרות השירה הסמכותית והנקייה. אותו דבר אפשר להגיד על טלי קצף וניצן אלון בתור המכשפות, ששירתן הנקייה והיפה לא התרוממה לכדי דמויות מגובשות, לא מעט בגלל ההפקה המוזרה שגרסה שעליהן להיהפך גם לאקרובטיות. ענת צ'רני היתה מרשימה כדידו, והציגה גווני קול שלא שמעתי ממנה עד כה, בעיקר בתחילת האופרה, אך שוב, קשה היה לי לרוב להתרגש מחיבוטי הנפש הרבים שנגזרו על דמות מורכבת זו, ובעיקר בקינה, שהיתה נקיה ורבת הוד, אך לא הפעילה אצלי שום שריר שסופו דמעות. יניב ד'אור בתפקיד קטן של הרוח היה מרשים, אך מי שהציל את המצב הוא גיא מנהיים בתפקיד המלח הראשון/המכשף-תמנון, שהטנור הדרמתי העמוק שלו סייע בידו, כמו גם כשרונו הבלתי נלאה בפענוח דמויות, ליצור דמות מבעיתה ותחמנית מחד וסמכותית ומפעילה מאידך, שתי דמויות נפרדות ומובחנות שגם מתמזגות לאחת באופן מושלם.

לסיכום: אין ספק שהבחירה לבצע אופרת בארוק בולטת, גם אם קצרה היא מצוינת כמו גם הבחירה להעמיד אופרה על טהרת הקאסט הישראלי. הבחירה בהפקה של צמד הפנטומימאים-מעצבים, ובקונספט המוזר שלהם, לא השתלמה בסופו של יום והדרמה הגדולה שמזמן הסיפור המיתולוגי שבבסיס האופרה, דרמה שיכולה לנגוע להרבה אנשים גם היום, בשל עיסוקה בבחירות אוניברסליות ועל זמניות כמעט כמו אהבה לעומת הגשמת ייעוד, צו החברה לעומת צו הלב ועוד, רודדה למחוזות איזוטריים ולא מעניינים. יש כאלו שהתלהבו אולי מממד הספקטקל. לא אני. אפקט ה-WOW הספקטקילי מצטמצם לכמה דקות ספורות פה ושם, לא משהו שיכול להחזיק הפקה שלמה. רציתי להתרגש, באמת רציתי ויצאתי וחצי תאוותי בידי.

דידו ואיניאס, האופרה הישראלית. פרימיירה – 3.6.18. מלחין: הנרי פרסל, ליברית: נחום טייט, מנצח: איתן שמייסר, בימוי, כוריאוגרפיה ועיצוב: ססיל רוסה וג'וליין לובק, תאורה: מרק גינגולד. משתתפים: ענת צ'רני (דידו), עודד רייך (איניאס), דניאלה סקורקה (בלינדה), גיא מנהיים (מלח/מכשפה), מורן אבולוף (אישה שניה), טלי קצף    (מכשפה ראשונה), ניצן אלון (מכשפה שניה), יניב ד'אור (רוח), מקהלת האופרה הישראלית (מנצח: איתן שמייסר), תזמורת בארוקדה. תרגום: חמדי כפיר.

[1] פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה/המדע העליז, מגרמנית: ד"ר ישראל אלדד, תל-אביב: שוקן, 1985. עמ' 100-101.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *