הסאטיר באופרה

בדיחות בלי מלודרמה

על 'לה צ'נרנטולה' באופרה הישראלית

אני אוהבת את רוסיני, אני אוהבת שירת בל-קנטו, אני אוהבת קולורטורות. מאוד. זו היתה אמורה להיות חגיגה בשבילי. אופרה קלילה ונעימה ומלהיבה ווירטואוזית של רוסיני. ואני מאוד כועסת, כי כל המרכיבים היו שם, כולל הזוג ססיל רוסה וז'וליאן לובק, אמנים טוטליים שהגיעו מתחום הפנטומימה שעשו כאן הכול: בימוי, כוראוגרפיה, תפאורה, תלבושות ותאורה. ואני אוהבת אמנים טוטליים כי כידוע מקורותיי בפרפורמנס ארט. וגם יקירות המדור יעל לויטה וענת צ'רני המקסימות וילד הפלא דניאל כהן על הניצוח היו כאן. ובכל זאת, זה לא עבד, זה לא התרומם, היה ישנוני למדי וכבד מדי לרוסיני, או לא מלהיב. אוף. אני מאוכזבת. ותדעו לכם שזה לא כל-כך נחמד לכתוב ביקורת קטלנית, כי בסופו של יום, מה אני רוצה? לשמוע מוזיקה טובה שמבוצעת טוב. נראה לכם שאני נהנית להיות רעה? מה אני, האחות החורגת של סינדרלה?

אלא שאצל רוסיני, האחיות של סינדרלה (היא אנג'לינה הידועה בשם צ'נרנטולה) אינן רעות, אלא רק ריקניות וגאוותניות (וגם אני לא רעה, רק סתם פרפקציוניסטית 🙂 ). את האימא החורגת, מחליף אב חורג פותה כמו בנותיו, את נעל הזכוכית שסינדלרה מאבדת מבלי משים, מחליף צמיד שצ'נרנטולה מוסרת בכוונה תחילה לבחיר ליבה, שהוא בעצם הנסיך, אך היא חושבת אותו למשרתו, משום שהשניים התחלפו בתפקידים (ההחלפה הזו של נעל-צמיד נובעת ככל הנראה, בשל האיסור להציג רגלי נשים על הבמה בתקופתו של רוסיני). ואת הפיה הטובה, מחליף כאן אלידורו, יועצו של הנסיך, שמתחפש אף הוא ומופיע כקבצן בביתה של צ'נרנטולה ומשפחתה בתחילת האופרה. בהפקה הזו הוא הפך למעין מספר של הסיפור, כך שבעצם קיבלנו הצגה בתוך הצגה, ולא רק זאת אלא שצוותו לו שישה עוזרים רקדנים פנטומימאים שהגיעו עם הבימאים-מעצבים מההפקה המקורית שהועלתה בבית האופרה המלכותית של ולוניה בליאז' (בלגיה). זאת בנוסף למקהלת הגברים שמייצגת את הפמליה של הנסיך ואת אנשי החצר. הרקדנים העוזרים הפליאו לנוע ודפקו פירואטים לרוב, הכול מבוצע בצורה נקייה וחיננית. היה משובב נפש ונהנינו מהביצוע, שהרי תמיד הריקוד הוא נקודת התורפה במקומותינו. עם זאת, אני לא בטוחה שמקבץ שדונים שנעים בין המשתתפים ואף קושרים אותם בחבל ארוך כשהם עוברים ביניהם ובין קצוות שונים של הבמה, זה מה שהאופרה הזאת צריכה. לי זה יותר הזכיר שדונים ממקום אחר, למשל מעוץ לי גוץ לי.

צ'נרנטולה בשמלת נשף בחצר הארמון (צילום: יוסי צבקר)
צ'נרנטולה בשמלת נשף בחצר הארמון (צילום: יוסי צבקר)

כי בסופו של יום, במקרים רבים, השדונים הקטנים היוו את כל ההתרחשות התיאטרונית על הבמה, כאשר הזמרים היו בפוזיציית "הם עומדים ושרים". ובחלק מהמקרים הם גם גנבו את הפוקוס מהשירה, ובמיוחד בפינלה של המערכה הראשונה, בה בקטע בלתי נשכח (לא החלטתי אם לטובה או לרעה, כלומר אם לבכות או לצחוק), ליד שולחן האוכל, הם נאבקו בארוחה שהוגשה אל השולחן על-גבי שתי צלחות גדולות עם מכסי כסף מאיימים: מצד אחד ברבור לבן שקם לתחייה וסופו שצווארו נמלק שוב (כן, כן על הבמה, ליד הזמרים, מזל שמדובר בבובה) ואחר-כך עם הארוחה השנייה, כנראה שועל, שברח להם, אבל אותו לא היה צריך לחתוך על הבמה. מזל. ואיך אפשר לשכוח את הסצנה בה האב, דון מניפיקו, שולח את ידו דרך העצים הגזומים להפליא (קוביות עטופות דשא מלאכותי שמתפרקות בסוף האופרה), כדי לתפוס לאותם שדונים באוזן… למה? כי אפשר…. ולמה לעזאזל החליטו גם פה להביא את החמור האנושי המטומטם שראינו לאחרונה בהעטלף. מה, הם לא מתואמים? לא יאמן, מה פתאום נדבקים לחמורים (ועוד אנושיים) באופרה? אה, החמור מופיע בחלום של האב? וואלה. אבל למה הוא חזר בסצנות הבאות, קפץ לו למשל מהדלת שנפתחה ברצפת חדר המלכות בארמון… לא ברור. ויש שם גם כל מיני יונים אמיתיות. עד עכשיו לא הבנתי בדיוק מה תפקידן בכוח.

טוב, זה לא תמיד היה ככה. זכורה לטוב הסצנה הפותחת של האחיות באמבטיה, כאשר רגליים (של מישהי שלישית…) עולות להן באמצע וזוכות לקרצוף הגון. חוץ מזה, אהבתי אם ההומור בטרצט עם האב, כאשר הן החזיקו בובות תינוקות עם כתרים, רמז לנסיכים הקטנים שהן רוצות ללדת לנסיך… ובמיוחד אהבתי את החדר של האב, שהזכיר לי אחת מהסדרות ההיסטוריות האנגליות, עפ"י איזה ספר קלאסי, ממש לא זוכרת מה זה היה, על בעל אחוזה שחי בעליבות בטירתו המתפוררת. כך באמצע המיטה של האב יש חור לא ברור ממנו אפשר להוציא כסאות, שדונים, וגם צ'נרנטולה נכנסת לשם בסוף האופרה… ואת מקום המדרגות מהגג למטה, תופסת שורה של תיבות, מזוודות, ארגזים גדולים, שהאחיות צריכות לרדת בהן בזהירות (וגם החמור אחר-כך). אבל מצד שני לא כל-כך הבנתי את התפאורה, מכיוון שהבית של סינדרלה, ובוודאי הארמון לא צריכים להיות מקומות עלובים ומתפרקים… אולי הבית של סינדרלה כן, שהרי האב מפחד שיגלו כי הוא בזבז את ירושתה של צ'נרנטולה על השמלות של אחיותיה…

עוד לפני שמתחיל, אלידורו המספר מצביע על ההחלפה (צילום: יוסי צבקר)
עוד לפני שמתחיל, אלידורו המספר מצביע על ההחלפה (צילום: יוסי צבקר)

בהפקה זו נעזרו בשטיק טחון של הבמה המסתובבת, שכמוהו כבר ראינו באופרה הישראלית בהפקה של דון פסקואלה. כאן לבמה המסתובבת שלושה מקומות התרחשות. זה מתחיל בפנים הבית, עם האחיות במקלחת, מסתובב לחצר הבית, שבה ניצבת באר, בה האב החורג ינסה להטביע את צ'נרנטולה, או לפחות להסתיר אותה מפני הנסיך ומלוויו (כשהוא אומר שהבת השלישית מתה), ואחר-כך מסתובב להציג את חדר האב, אליו האחיות נכנסות כאמור מלמעלה, אחרי שעלו על המדרגות בחצר הבית. כן, חלקי הבית מחוברים ביניהם, הקירות הם קירות אמיתיים ולא מפרידים בין מקומות שונים לגמרי. זאת אומרת, בהתחלה לפחות. אחר-כך נגיע גם לארמון באותה תפאורה. אבל נעוף לשם בכדור פורח…. ואני חשבתי שרוסיני לא רצה מאפיינים כישופיים בעלילה. טוב, זה לא באמת כישופי (אם נשכח לרגע את החמור האנושי… או את השדונים…. או את בקבוקי היין שדון מניפיקו מביא משום מקום), אבל תסכימו שכדור פורח, שהכדור שלו עטור חבלים קשורים ופיסות בדים מסמורטטים, זה באמת ללכת קצת רחוק.

מקהלה, שדונים וכדור פורח (צילום: יוסי צבקר)
מקהלה, שדונים וכדור פורח (צילום: יוסי צבקר)

ועוד לפני זה, היתה לנו כרכרה שהוצבה בביתם של דון מניפיקו ובנותיו, וממנה יצא אדם אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד… זו כרכרה או דלת של מסדרון… טוב, הבנתם כבר שהבימאים לא בדיוק ריאליסטים… הנה, התפאורה מסתובבת שוב ואת פנים הבית של סינדרלה, מחליף חדר המלכות בארמון, שלא הוד לו ולא הדר, אלא הוא סתם בימת מדרגות לבנה עם כיסא נמוך אדום בראשה ובמרכזה שטיח אדום, כלומר מגלשה שה"נסיך" דנדיני נופל בה, כלומר פתח שממנו יוצא החמור, או אלידורו. שוב פעם, לא ממש ריאליסטי. וגם די עלוב למען האמת, בצדדים יש וילונות אדומים די פשוטים ולמעלה איזה כתר ענק, זה נראה כמו אפיריון של מיטה, וגם לא מהודרת במיוחד, לא קירות של חדר מלכות…

ועכשיו שוב הבמה מסתובבת ואנו עוברים לחדר הנשף… אה, אין נשף… בכל אופן לא כזה דוגמת הנשף בנשף מסכות. אנו בחצר הארמון, באותו חלק של התפאורה שהיה קודם החדר של האב החורג, שמתווסף לו כעת מין סורג עטור צמח מטפס, שמסדר מעין אכסדרה  בעומק הבמה מתחת לגג. ואז נפרש דשא מלאכותי על הרצפה (בסוף האופרה בתמונה האחרונה, אנו ממש רואים מישהו פורס אותו, בהתחלה חסכו את זה מאיתנו) והנה מהצדדים מגיעים להם העצים הגזומים, שכשנחזור לאותו המקום בסוף, יפרקו אותם כאמור. האם הבמאים-המעצבים רוצים לפצוע את המוסכמה התיאטרונית ולא לתת לנו לשכוח שהכול תפאורה? אולי בגלל זה הם לא כל-כך משקיעים בה. והנה צ'נרנטולה מסתובבת שם בשמלת נשף, כלומר שמלה שממש לא נראית כמו שמלת נשף, אפילו באלנבי אני לא בטוחה שהיו מוכרים אותה, שום אפקט וואו, אפילו האחיות החורגות נראות כמעט יותר מהודרות. אבל אני בהחלט צריכה להודות, שאכן חל שיפור מבגדי הסמרטוטים של תחילת הערב. ובמקום העלוב הזה תערך בסוף האופרה החתונה של רמירו וצ'נרנטולה, כשהיא עם הינומה ובגדי סמרטוטים.  טוב, אני מתגעגעת לפיה הטובה. היום פורים. אולי אני אתחפש לאחת כזאת? יש לי איזו שמלה מתאימה בארון… אוף. היא קרועה…

***

מהבחינה המוזיקלית, לה צ'נרנטולה (1817) היא אופרה שמחברת בין ז'אנרים שונים ובין תקופות שונות. הזרעים נזרעו באופרות קודמות של רוסיני, בהן הוא חידש בכל ז'אנר בנפרד, אבל בלה צ'נרנטולה הושג מיזוג מושלם, לא רק בין ז'אנר האופרה סריה (רצינית) לז'אנר האופרה בופה (קומית), אלא גם בין הסגנון הקלצסיסטי האבסטרקטי והאובייקטיבי הישן והסגנון האישי יותר, המלודרמטי, הרומנטי, החדש וזאת גם במוטיבים הרציניים וגם באלו הקומיים ועדיין לא עד כדי יצירת ז'אנר חדש. לפני כן, רק מוצרט הצליח לשלב בצורה מוצלחת בין האופרה הרצינית והאופרה הקומית באופרה דון ג'ובני (1787), אותה כינה מוצרט דרמה ג'וקוזו (Dramma giocoso), כלומר דרמה עם בדיחות. רוסיני, 30 שנה אחר-כך, כינה את יצירתו זו מלודרמה ג'וקוזו. המיזוג כאן כה מושלם, כך שעדיין כל סגנון נותר ברור ובהיר במאפייניו השונים, אך עדיין שני הסגנונות מתמזגים ליצירה הרמונית לחלוטין.

קשורים (צילום: יוסי צבקר)
קשורים (צילום: יוסי צבקר)

צ'נרנטולה והנסיך הן דמויות סריות לחלוטין, כשהנסיך שלנו הוא מאהב טהור-רגשות פר אקסלנס, להבדיל מהמאהב הבעייתי לינדורו בהספר מסביליה. האחיות החורגות, לעומת זאת, הן דמויות קומיות פר אקסלנס, הנטועות בעולם "הקומי האבסולוטי" הישן, עם התנהגות קומית חסרת היגיון ברמת הדמות, אך מחושבת מאוד ברמת הדרמה. דנדיני, משרתו של הנסיך, מצד שלישי, הוא בעיקרון דמות קומית (משהו כמו ארלקינו, או המשרת הקלאסי של האופרה בופה), אך הוא מודע מאוד לעצמו ויש לו גם ניאונסים מרירים, כך שקשה לראות בו אבטיפוס קומי. האב, דון מניפיקו, יכול להראות כמקבילה של פנטלונה מהאופרה בופה ולעומתו אלידורו, מגיע מהאופרה סריה, אך הוא מנותק מיתר הדמויות מבחינה סגנונית, כך שלעתים הוא יכול להראות כדמות קומית (אך לא בהפקה שלפנינו). מבחינה דרמתית לא נוצר ניכור בין הדמות המורכבת של אנג'לינה והדמויות הארכיטיפיות של האחיות, אבל ניכרים כמה רגעים מוזרים עקב החיבור הזה, כמו למשל בסצנה שבה האב מתרץ את אי הימצאותה של הבת השלישית, עליה מכריז כרוז המלך, בכך שהיא מתה, וזאת ממש בפניה של אותה בת שלישית (היא צ'נרנטולה). לא פלא, שבהפקה זו הוא מנסה לדחוף אותה לבאר בו בעת. זה אמנם קטע קומי, אבל צ'נרנטולה היא דמות רצינית והדבר אמור להשפיע עליה (כך נרמז במוזיקה שלה, למרות שהאב פורץ ישר במין פרץ צער מעושה וקומי). או שלא, כי בסוף היא סולחת לאביה ולאחיותיה. לא ברור אם בגלל שאנו נמצאים בקומדיה בה תמיד סולחים בסוף על הכול, או בגלל שאנו נמצאים באופרה סריה עם גיבורה באמת באמת טובת לב (ואולי אף פריירית במונחי ימינו).

***

ואני מספרת לכם את כל זה, רק כדי לומר שאולי רוסיני הצליח לפצח את השילוב בין קומי ורציני, אבל הבמאים וגם המנצח לא. בהפקה הזו יש הרבה הברקות, אבל רובן ככולן שייכות לתחום הקומי. זה הכי כיף לשחק בקומדיה, אך כאמור לא בקומדיה עסקינן וכך יוצא שההתפרעות חסרת הגבולות של הבמאים-המעצבים הפרה את האיזון העדין שרקח רוסיני בין הקומי והרציני וגרמה לכך שהדמויות הרציניות והרגעים הרציניים של האופרה החווירו כאן לעומת הדמויות הקומיות, המוגזמות ו"הגדולות מהחיים" שהשתלטו על הדרמה והפכו את העלילה על פיה. לא ייפלא אם כן שהבמאים בחרו להשאיר את צ'נרנטולה בסמרטוטים באריה האחרונה המפורסמת והווירטואוזית שלה, אולי הם חשבו שזה יהיה מצחיק. ואולי לכן הם דאגו שצ'נרנטולה לא תגנוב את הפוקוס מהאחיות בסצנות הארמון, גם כשהיא לבושה ב"שמלת נשף". באמת, למה לקלקל לנו את הצחוקים.

דון מניפיקו מארגן בקבוקי יין (צילום: יוסי צבקר)
דון מניפיקו מארגן בקבוקי יין (צילום: יוסי צבקר)

מצד שני, גם המנצח לא הצליח להרים את המוזיקה לרמה של מעבר למצו פורטה. אני אומרת לעצמי למשמע האוברטורה, שהנה הוא בונה יפה את הדינמיקה של הפרזה, הבעיה היא שהוא הלך רק עד אמצע הדרך. ושום שיא לא נרשם. הכול קטן מדי, על מי מנוחות, בלי שום התלהבות, ולפעמים גם לא מסונכרן עם הזמרים, בטח לא ברמת העוצמה, התזמורת לרוב חלשה מעט מדי לעומת הזמרים, או שפתע היא עולה עליהם, ולפעמים הזמרים רצים לפני התזמורת. רגעים דרמתיים שהלכו לאיבוד הם גם קטעי האנסמבלים שסבלו בכמה מקרים ממריחה שהפכה אותם לקקפוניה לא ברורה, ובמקרים אחרים משירה לא מתואמת של הזמרים, כשיעל לויטה נשמעת הרבה מעל לזמרים האחרים (טוב היא סופרן גבוה, אז מי יישמע מעל כולם אם לא היא). אז אולי, בסופו של יום, כן הצליחו למצוא כאן איזון בלתי אפשרי, בדיוק כמו רוסיני, ולשלב בין מהירות ותזזיות של ההפקה עם כבדות וגמלוניות של המוזיקה. אנו מבקשים רוסיני קליל ומעט יותר עוצמתי ומתלהב (אבל במידה, זה עדיין לא ורדי…).

***

באשר למבצעים, הפרדוכס של ההפקה התגלם במצו סופרן האיטלקיה אנאליזה סטרופה, היא לה צ'נרנטולה. לאנאליזה יש מצ'ו סופרן חם והיא אף הפגינה משחק נוגע ללב לרוב, אך דווקא בסצנות החשובות היא הלכה לאיבוד, לדוגמה בסצנה בה היא מוסרת לנסיך את הצמיד, רגע שיא בסיפור שהיה אנמי לחלוטין. כן, היא כתובה אחרת, אך שלא כמו המוזיקה, כאן העדינות שלה לא השתלבה עם הגרוטסקיות של האב ושל האחיות כניגוד משפיע, אלא פשוט כצל חיוור. ובסוף, גם בשל ההחלטה להשאיר אותה בסמרטוטים ורק להוסיף לה הינומה ארוכה, שוב לא היתה לה נוכחות. ותוסיפו לזה שהיא הרסה לגמרי את האריה המסיימת הווירטואוזית והידועה שלה… למה באמת למה? אי אפשר לעשות לי קצת נחת…? כל כך חיכיתי לאריה הזו והקולורטורות היו מרוחות וכל המגלשות המפלצתיות (כלומר הירידות הכרומטיות) לא מזוהות. אוף.

העזר כנגדה, הטנור האמריקאי קנת טרוור בתפקיד הנסיך רמירו, גם הוא היה חיוור, אבל זו מחלת טנורים ידועה, כך למדתי לאורך השנים. קשה קשה למצוא טנור צעיר וטוב לתפקידי המאהבים הצעירים. הבעיה היתה גם בהפקות קודמות דוגמת שיקוי האהבה (בשני הקאסטים) ובדון פסקואלה. גם פה, מדובר בטנור בעל קול מבריק ואיטלקי, אך חיוור וחלש שנשמע רק בצלילים הגבוהים. גם מבחינת המשחק הדמות שלו היתה חיוורת לנוכח הדמויות הקומיות-גרוטסקטיות, במיוחד זו של דנידיני, וגם כנגד אלידורו שהיה כאן רב הוד ובכלל לא מצחיק. בסופו של יום, עדיין לא הצלחתי לקבוע אם מדובר בשני סולנים חסרי כריזמה, או שזו פשוט ההפקה הזו, שנותנת לך לזהור רק אם אתה מצחיק… או גרוטסקי… או רקדן…

הבריטון הצ'ליאני כריסטיאן זן, שכבר נהננו ממנו בשנה שעברה בהספר מסביליה, אז גילם את פיגרו, גילם כאן את דנדיני וגם כאן הוא גנב את ההצגה. השירה שלו היתה טובה ועוד יותר טוב היה המשחק שלו שתאם את מה שהוא אמור להיות על כל הניואנסים של הדמות של המשרת שמתחפשת לנסיך ומוחזרת להיות משרת ואיך אפשר לשכוח את התרגום הנפלא של ישראל אובל: "מנסיך הפכתי לעד מדינה…". אפילו ברמת התלבושות, פאת הקארה המגוכחת והמכנסיים שהגיעו עד הציצי כמעט, עוצבה דמותו לעילא ולעילא. וגם כובע נפוליאון שאיתו הוא נאבק בתחילת האופרה ושנעלם מיד לאחר מכן.

האחיות החורגות באמבטיה (צילום: יוסי צבקר)
האחיות החורגות באמבטיה (צילום: יוסי צבקר)

צמד יקירותיי, יעל לויטה וענת צ'רני היו משובבות בתור האחיות החורגות הגרוטסקיות והמוגזמות. יעל (קלורינדה) כבר ידועה כשחקנית קומית מדהימה (לעד שפרכצי) והנה גם ענת (בתפקיד טיסבה), בדרכה שלה, הציגה דמות גרוטסקית, שאמנם היתה קצת יותר מאופקת מזו של יעל, אך לא פחות מצחיקה ואפקטיבית. הבימוי שלהן לרוב היה מוצלח, במיוחד כאמור, בסצנת האמבטיה בתחילת האופרה, בסצנת התינוקות הנסיכים ואיך אפשר לשכוח את הירידה במורד התיבות והישיבה ההמומה על הרצפה, או ההשלמה שלהן, בפרצוף מעוקם, עם הצורך להשפיל את עצמן ולבקש סליחה מצ'נרנטולה בסוף האופרה. אבל בכל זאת היו גם כל מיני סצנות בהן הן נדרשו להתרוצץ באופן שלא רק שאינו מתאים לדמות, הוא גם לא מתאים להפקה.

הבאס ההונגרי מיקלוש סבסטיאן גילם את דון מניפיקו, האב החורג, באופן גמלוני, לא תמיד כנדרש. למיקלוש גוון באס יפה, אך הביצוע שלו לא היה אחיד. כן, גם לבאס כתב כאן רוסיני קולורטורות וגם הרבה פרזות של שירה דיבורית מהירה. הביצוע של מיקלוש לא היה אחיד, כאמור, לא מבחינת המשחק ולא מבחינת השירה. לעיתים הוא היה מדויק ועמד בכבוד בדרישות הלא פשוטות של התפקיד, ולעתים מרח את הקולורטורות והיה קצת חיוור לעומת בני שיחו, בדמות שאסור לה להיות חיוורת לעולם.

הבס איטלקי הוגו גוויארדו גילם אלידורו מלא הוד, שנשאר כזה גם בסצנות קומיות במהותן, למשל כשצץ מהפתח במדרגות המובילות לכיסא המלכות. פחות התרשמתי ממנו כשהיה מחופש לקבצן, אז הוא היה סתמי למדי. הביצוע הקולי שלו היה סביר וזה לא מעט כאן.

מקהלת הגברים, בניצוח איתן שמייסר, היתה טובה לרוב, אם כי הובחנו אי אלו קטעים של שירה שטוחה בתחילת האופרה  דניאל כהן ניצח בלי להעז, נשאר בגבולות הבטוח ובסופו של יום, הגיש צליל נקי ומדויק, שלא התרומם לא למחוזות הקלילות ולא למחוזות ההתלהבות.

***

נו, זו כולה סינדרלה, מה כבר אפשר לעשות עם זה? כמה כבר צריך להתאמץ בשביל זה? הצגה לילדים. זהו שלא. זו בדיוק מסוג היצירה שנראית לכאורה כאילו כלום ובעצם היא הכי קשה לביצוע, גם מוזיקלית וגם דרמתית. כי מצד אחד הסיפור קלוש ובעצם צריך לעבות אותו בשביל הקהל המבוגר שמדקלם אותו בעל-פה מתוך שינה כבר מילדות. צריך לעניין, צריך לרגש, צריך לחדש. מצד שני, מדובר כאן ביצירה מוזיקלית מורכבת, שצריך לא רק לבצע נכון מבחינה מוזיקלית אלא גם ליצור לה תבשיל דרמתי שיתמוך בכל אותן המורכבויות ולא ישטיח וירדד אותן. החטא הקדמון של ההפקה הזו היא חוסר ההבנה של היוצרים את עצם העניין הזה. הם הלכו על הקומי, על הגרוטסקה, על הביזאר, על הוואו ובדרך שכחו את מה שחשוב – את סיפור האהבה הנפלא הזה, את החלום של כל אחת ואחד מאיתנו להיות "סינדרלה". והם קברו אותו. אנחנו לא זוכרים נערה סובלת שניצלת בסוף. גם הנסיך לא כך-מעניין, אנחנו זוכרים את האבא, את האחיות, את המשרת… כל החלקים האלו שתמיד שכחנו מיד אחרי שקראו לנו את סיפור סינדרלה כשהיינו קטנים. ואם גם את המוזיקה פקששו לנו כאן, ובתיאום מופלא, זה היה בדיוק באותם החלקים המפוקששים בהפקה, אין לנו אלא לשאול בסופו של יום: איפה סינדרלה?

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.