הסאטיר באופרה

בית על גלגלים

על האופרה מאדאם בטרפליי באופרה הישראלית

טוב, אני לא מקורית, כבר אמרו את זה קודם לפניי, כל המבקרים שכבר פרסמו. אבל בראווה אירה. לפני חודשיים לא הייתי הכי מרוצה מלאונורה שלה בכוחו של גורל, לדעתי התפקיד ההוא היה קצת גדול עליה (בינתיים), בכל זאת תפקיד ורדיאני הרבה יותר דרמתי, אבל את התפקיד שלפנינו, צ'ו-צ'ו-סאן, הידועה כבטרפליי (פרפר), בפעם השנייה שאני רואה אותה בו, ובשיפור גדול מאוד, היא אכלה בלי מלח. מההפקה של טרלינסקי לפני חמש שנים ועד היום, אז גם הייתי די מרוצה ממנה, היא התפתחה וגדלה, הן מבחינת הביצוע הווקלי והן מבחינת הרגישות ההבעתית והמשחקית. רואים שהיא מאוד מאוד קרובה לתפקיד הזה וזה מה שמציל את ההפקה הזו, המאוד בעייתית, מלהיהפך לשעמום גמור.

ההפקה הזו שמוצגת שנים באחד ההיכלות המפורסמים של האופרה בעולם, לה סקלה במילנו, של הבמאי קייטה אסארי (והבימאית המחדשת מיצ'יקו טגוצ'י), היא ההפך הגמור של ההפקה העשירה ההיא של מריוש טרלינסקי. אם טרלינסקי הכניס מים (מדומים) ואוניות וגשרים ומה לא אל הבמה, הרי כאן יש לנו הפקה ריאליסטית לגמרי, הן מבחינת הסט והן מבחינת התלבושות. אין כאן למשל את השמלה ההזויה של קייט מהפעם הקודמת, אלא תלבושת ריאליסטית למדי. מה שאולי לא ריאליסטי זה הרקע שאמור להיות שמיים עם כוכבים או ציפורים. בכל זאת אנו בתיאטרון. אבל בסופו של יום, מה שיש לפנינו זה בית יפני אחד, כלומר סוכה עם מחיצות הריבועים המפורסמות של בית יפני מסורתי, שנמצא באמצע, כשאנו נכנסים לאולם ומרכיבים אותו עוד בטרם כבו האורות ועלו הצלילים, או בצד שמאל, במערכה הראשונה, כשבימין ישובים אורחי החתונה, או שוב באמצע במערכה השנייה, כשעיקר ההתרחשות היא בבית, או מאחור, כדי לייצר מקום לסצנת החרקירי המסיימת. מסביב יש לנו גן זן יפני עם סלעים שטוחים וחול לבן מגורף. בהתחלה אפילו יש על הבמה אנשים שמגרפים אותו. הבית מוגבה, נכנסים אליו בלי נעליים, הן נמצאות על סלע מדרגה בגובה שבין הבית לקרקע. מזכיר לי את ההתעסקות בנעליים בסרט הידוע סיפור טוקיו. לפעמים שכחו את עניין הנעליים. האם זה להראות שבטרפליי מבולבלת. רצה לגינה יחפה בשיא ההתרגשות מחזרתו של פינקרטון. המדרגה הגבוהה יותר שיוצר הבית המוגבה מאפשרת כמה מעמדים מעניינים, כמו סוזוקי הכורעת ליד שרפלס היושב על המדרגה. כל מיני ניואנסים נחמדים שהם קטנים מדי מכדי להצטרף לחוויה כוללת.

לרוב אני מצדדת בתפאורות שאינן גונבות את הפוקוס מהמוזיקה. הסט הזה, בהחלט לא עושה את זה, אלא שהוא גם לא מוסיף דבר. בהרבה רגעים הם פשוט עומדים ושרים בקדמת הבמה. ולא שזה מחויב המציאות. אפשר היה להוסיף יותר עניין ולהמעיט ככל הניתן בכאלו. בסופו של יום אנו לא בקונצרט. אבל הבעיה העיקרית היא במעמדים שהבימוי מצליח להשמים. למשל סצנת החתונה מרובת המשתתפים, שהתחילה עם הבטחה, כאשר הבנות עולות עם הכלה אל ההר (מאחורי הבמה) כשהן אוחזות בשמשיות צבעוניות, שנראות שקופות בעזרת אפקט תאורה, מראה שמתכתב עם האסתטיקה היפנית. אלא שזמן קצר אחר-כך, הבמה מוארת באור רגיל, השמשיות נראות סתמיות בלי אפקט השקיפות ואז הן גם נסגרות. אורחי החתונה יושבים על הארץ בקבוצות של ארבע או שלוש כאשר משרתים (פועלי במה) שמים לפניהם מין שולחנות קטנים אדומים של תקרובת. אה כן, וגם פתחו שתי שמשיות עומדות אדומות, שלא הצלו על שום דבר. לי זה הזכיר ארוחה בטיול שנתי על דשא של קיבוץ. לא חתונה מפוארת. או אפילו שמחה. שום רגש לא היה במערכה הראשונה הזו. לא חתונה שמחה ולא דואט אהבה מרגש של בטרפליי ופינקרטון בסוף המערכה. הכול היה מחושב, מבוצע יחסית טוב וללא נשמה יתרה. גם מי שאחר-כך יזהרו, לא תרמו כאן דבר לאפקט הפרפרים בבטן או למבחן הדמעות (ספוילר, בסופו של יום ההפקה הזו עברה אותו). אני שואלת את עצמי מה מפיל את זה. אני יודעת שאירה יכולה הרבה יותר מזה. התשובה מתחוורת לי במערכה השלישית. כשפינקרטון חוזר. ושוב שממה ושיממון. כעת זה בולט יותר, כי בין לבין נכונו לנו רגעים מרגשים מאוד. נג'מדין מבליאנוב שר יפה, ומפעים בקולו המרשים והמבריק, אך זה כל מה שיש בו. הוא אינו מתאמץ להביע רגש, לא בניואנסים הקוליים ולא במשחק על הבמה. פשוט קשה להאמין לו שהוא התחבר לדמות. הרגע היחיד שעוד האמנתי לו היה כשהוא אמר "הצעצוע הזה שלי עכשיו". חבל. זו דמות עם כל-כך הרבה ניואנסים והיא יצאה די פלקטית. עד כדי כך פלקטית שהיא הורידה גם את אירה, שאחר-כך בנתה דמות מורכבת ומרגשת. ובכל זאת, לא כל האשם נופל על מבליאנוב. בימוי השחקנים, במיוחד של הדואט בסוף המערכה הראשונה, פגום. לא הרגשנו את הפער בין הקצין השש לשחק בצעצוע החדש שלו ובין בטרפליי המאוהבת והביישנית.

יצאנו להפסקה מאוכזבים מה, כי למרות הביצוע המוזיקלי הלא רע, הדברים לא התרוממו לכדי חוויה מרגשת. ונזכרתי בדואט המרגש מההפקה המרהיבה של המטרופוליטן שיצר אנטוני מינגלה ז"ל, המוכר לרוב כבמאי של הפצוע האנגלי עטור האוסקרים, ששילבה אלמנטים של תיאטרון בובות. עוד הפקה, מלבד זו של טרלינסקי, שכנגדה אני בוחנת את ההפקה שלפנינו. ההפקה שהיתה צריכה להגיע לכאן, לפי ההודעה לעיתונות שיש לי ממסיבת העיתונאים של הצגת העונה הנוכחית, הנה פתחתי את החומר ושם זה מופיע במפורש, וגם בחוברת שחולקה למנויים עם תמונות מרהיבות מההפקה ההיא. כנראה שהיה פנצ'ר ולכן היינו צריכים להסתפק בהפקה הזו. אני ראיתי את ההפקה של מינגלה בערוץ מצו עוד לפני שדובר שהיא תגיע לפה, והייתי מלאת התפעלות, שמחה וציפייה על שהנה מביאים אותה לכאן והנה התברר שאנו צריכים לראות "הפקה מרהיבה" מלה-סקלה. כנראה שלא כל-כך מרהיבה.

במערכה השנייה המצב השתפר. המערכה הזו היא אינטימית יותר באופייה ובהתאם, כנראה, הבית מוצג במרכז הבמה. עם זאת, מרב ההתרחשויות מתקיימות בחלק הצר יחסית שלפני הבית. גם המערכה הזו כקודמתה מחולקת בגסות לשלושה חלקים. בתחילה זוהי סצנת הציפייה הביתית של סוזוקי ובטרפליי המסתיימת בשיא של האופרה, האריה הגדולה של בטרפליי Un bel di. וכאן אירה שברה שיאים בביצוע מצמית. מרגש, מלא ניואנסים קוליים, רגע היא עדינה, רגע כהה ומלוכלכת, משחקת עם הדינמיקות, חרישית לרגע ואז שוב עוצמתית וגם נושמת בכבדות לעתים, כמו נאנחת. איזה שיפור עצום מהביצוע הלא רע בכלל לפני חמש שנים. הקול שלה פשוט גדל והתעצם והיא שרה את כל הפרזות הכבדות האלו כמעט בקלילות, בלי להתאמץ, כולה נטמעת בדמות, ונותנת לה להוביל את הביצוע הווקלי. בקטעים מסוימים הקול שלה הופך מבעית ומזכיר לי קצת את הביצוע של רנטה טבלדי. לא דבר של מה בכך למי שהתחילה את הקריירה שלה כסופרן לירי ענוגה. מחיאות הכפיים בסופה של האריה מרקיעות שחקים. בראווה אירה. אבל מכאן זה אפילו הולך ומשתפר.

כעת באים מבקרים. גורו, השדכן היפני האופורטוניסט, שרק מנסה להשיג עוד עסקאות. הוא לבוש בבגד יפני מסורתי ומעליו פראק מערבי וגם מגבעת מערבית, מה שמסמל את הניידות שלו בין העולם היפני אותו הוא מוכר והעולם המערבי לו הוא מוכר. אבל כעת הוא דווקא מציע לצ'ו-צ'ו-סאן חתן יפני, הנסיך ימדורי. אלא שימדורי זה בכלל לבוש כמו אדם מערבי, שהרי הוא חי שנים רבות באמריקה. אבל צ'ו-צ'ו-סאן מסרבת להכיר בזה שהיא אישה גרושה ונאחזת בחוק האמריקאי שלפיו היא עדיין נשואה. הקטע שבו היא מחקה את הדיאלוג עם שופט אמריקאי גם הוא זכור לטוב (אירה היא גם שחקנית קומית אדירה ומי שראה את שיץ יודע). כל זאת מתרחש בנוכחות הקונסול האמריקאי, שמגיע אף הוא לביתה של בטרפליי ומנסה להקריא לה מכתב מ"בעלה". הם יושבים במין פינת ישיבה קטנה לפני הבית. אך צ'ו-צ'ו-סאן מסרבת לקלוט מה הוא מנסה לומר לה. אולי בגלל שלושת השותפים המשובחים של אירה בסצנה, החלק הזה מרשים ביותר: גורו בגילומו של הטנור הבריטי אלסדיר אליוט, אולי לא קריקטורה כמו זה הזכור לטוב מההפקה של טרלינסקי, בגילומו של יוסף ארידן בעל גוון הקול המובחן (בהפקה זו בקאסט ב'), אך מציג את מלוא הנכלוליות של האיש. אולי עדיף כך בהפקה הזו ששמה דגש על הריאליסטיות. הבריטון הישראלי נח בריגר, הזכור משלל ביצועים רגישים, מגיש ימדורי חיובי ונכון לעזרה, שאולי אף מסוגל להציע לבטרפליי אהבה ולא רק הצלה כלכלית. אך בראש ובראשונה זהו הבריטון הרומני יונוץ פסקו הזכור לטוב מהפקות רבות של דניאל אורן באופרה הישראלית, שמייצר שרפלס רב גוונים, רגיש ואבהי, המנסה ללא הואיל להציל את בטרפליי מעצמה. החיבור בין שני הזמרים הרגישים האלו הופך את הסצנה הזאת למין סצנת חמוץ מתוק, סצנה שהיא גם קומית וגם טרגית ונוגעת ללב בעת ובעונה אחת. אם רק היה חיבור ברמה כזאת, או משהו מתקרב לזה, בין בטרפליי לפינקרטון. וגם אני רוצה להוסיף, שלפעמים היה נדמה לי ששרפלס הוא קצת על תקן המספר כאן. אולי כיוון שהוא יושב לו ב"סלון" בפינת הישיבה המיניאטורית בשמאל (בהחלט אביזר במה מוזר) ואילו גורו וימדורי משחקים לפניהם מימין כשימדורי יושב לו על מדרגת הבית וצ'ו-צ'ו-סאן כורעת לידו. בבחינת הנה ההצגה של הנייטיבס לעיניים המערביות.

בחלק השלישי במערכה השנייה, שוב אנו רק עם סוזוקי ובטרפליי, והילד, שנחשף בסוף הקטע עם הקונסול. הנה הן בודקות איזו ספינה נכנסה לנמל עם יריית התותח. סוזוקי מושיטה לבטרפליי את הטלסקופ. הלא ייאמן קרה. זוהי הספינה 'אברהם לינקולן', הספינה של פינקרטון. והנה באים שלל משרתים (מאיפה יש לנשים העניות האלו משרתים, הרי סוזוקי מראה לבטרפליי את המטבע האחרון שנותר להן) ועומדים בשתי שורות לפני הבית. סוזוקי אוספת מהם פרחים בצלחת שבהם בטרפליי מקשטת את הבית. זה בהחלט קטע עשוי רע ולא אמין. אנו גם לא רואים בית מקושט בסופו של יום. הפרחים האלו כה קטנים שהם אינם נראים כמעט. האם זו בכלל פנטומימה. כבר פעם שלישית שאני כותבת בפנקס 'דימינואנדו יפים', כלומר של אירה. שוב המשרתים (פועלי הבמה) באים וסוגרים את המחיצות. בכלל כל הקטע הזה של המשרתים פה לא אמין בכלל. יש יותר מדי בשביל הסיפור שלפנינו, אבל צריך להעסיק פועלי במה, אז אין ברירה לצערי ומייצרים מלא משרתים לא נדרשים. ואז כמו בעוד מיליון הפקות, רואים את 3 הדמויות, בטרפליי, סוזוקי והילד ממתינים. כאן הן ממתינים מבעד למחיצות הסגורות של הבית. עם עבודת התאורה הנכונה הם נראים כמו צלליות של מגזרות נייר. וכעת מושר לו קטע המקהלה המפורסם בפיות סגורים. היה מרגש. אבל איך עוברים למערכה השלישית. שוב שטיק תאורת מגזרות הנייר. אבל כעת יש מאחור רק דמות אחת והיא מסתובבת. אולי כמו רקדנית של תיבת נגינה. לי זה הזכיר את האשליה האופטית של רקדנית שקשה תמיד לקבוע אם היא מסתובבת עם או נגד כיוון השעון. תכלס, חביב אך די סתמי ומשעמם.

בדרך כלל, זמן ההמתנה הזה מנוצל להפסקה. כאן לא. בהפקה של טרלינסקי ההפסקה אולי היתה מיותרת, כי המבצעים היו צריכים לחזור בדיוק לאותו מקום בו המסך ירד עליהם קודם. אבל טרלינסקי ניצל את זה לאמירה על מהות התיאטרון. פה לא מנסים להגיד כלום על כלום. והשאלה היא האם ביצוע נקי ותפאורה צפויה מספיקים. תשובה: לא. לדעתי. אז שוב יש משרתים שבאים. כעת הם פותחים את המחיצות. בטרפליי והילד יוצאים לשמאל. מה יש שם בשמאל הבמה, לא ברור. לפחות מוביל לשם גשרון הגיוני. אבל מימין, פתאום נכנסים שרפלס, פינקרטון וקייט. לא מימין מאחור כמו בסצנה החתונה, סתם מימין. וזה אותו בית, אמורה להיות אותה כניסה. כלומר, אין continuity. סוזוקי רואה את קייט, מבינה מה קורה ומתמוטטת. ואם לא הבנתם, אז כאן שמו עיגול תאורה על קייט. הם רוצים שהיא תסייע להם לבשר לבטרפליי, שבעלה נשא אישה אחרת. הטריו המפורסם של סוזוקי, שרפלס ופינקרטון לא מאוזן והתזמורת גועשת מדי בשבילו, וללא ריכוז. וכעת עוד נמבר, האריה השנייה של פינקרטון, אריית החרטה. מבריק, מרשים וקר… לרגע אני חושבת שאם כך נשמע אדם מתחרט, עסקיננו בפסיכופט. אבל פינקרטון לא פסיכופט, אלא תוצר של תקופתו. עמדתי על זה בסקירה הרחבה שהקדשתי לאופרה אחרי שצפיתי בהפקה ההיא של טרלינסקי. אז לא נחזור על ההקשר ההיסטורי של היצירה. וזה שאנו רואים זמרת בוגרת שרה, גורם לנו לשכוח שבטרפליי היא נערה צעירה, ילדה בעצם, בת 15, שנמכרת להיות שפחת מין של משועמם מערבי שנאלץ לשהות ביפן וכעת כשהוא חוזר והיא מתאבדת, היא רק בת 18. תעטפו את זה במילים יפות ובמוזיקה מהממת. ובאהבה… ובציפייה טלנובלית… הכול כדי להכשיר את שרץ הניצול הקולוניאלי. אבל לקולוניאליסט לא צריך להיות לב. הוא צריך להיות פסיכופט, אתם זוכרים מה קרה בסרט סיונרה, כשלמערבי באמת היה לב? הוא נאלץ להתאבד עם אהובתו היפנית כדי שלא יופרדו. גם מאה שנה אחרי בטרפליי, בשנות החמישים של המאה העשרים, המערביים לא הכירו בזיווג הבין גזעי הזה ונלחמו נגדו. הקולוניאליסט צריך להיות פסיכופט לנייטיבס, זו בעצם השורה התחתונה של גזענות. אז בעצם, לפינקרטון לא היתה ברירה. אבל כאן אנחנו לא יודעים אם הוא פסיכופט קולוניאליסט – כי פסיכופט יודע לשחק כל משחק שתרצו, גם להתחרט בשיא הרגש (ובואו ננצל את המוסרנות המערבית כשצריך אותה), או שבאמת פשה בו רגש קל של דאגה לצעצוע ששירת אותו באהבה כה גדולה. לעולם לא נדע. פה יש לנו רק ביצוע מבריק ומשמים שלא רק שאינו עונה על חידת פינקרטון, הוא בעצם אינו מתרומם מפאזת מבצע לפאזת דמות. טוב, אמרתי כבר, יש לנו בעיה עם מבליאנוב.

אז הנה הוא עוזב לתמיד, וכעת אפשר שוב להתרגש. המצו האיטלקיה פרנצ'סקה פרנצ'י, סוזוקי, מרגשת במיוחד בסצנה עם קייט. והנה באה בטרפליי ופותחת וסוגרת את המחיצות מכל עבר, מחפשת את פינקרטון. היא רואה את קייט ומבינה שהכול נגמר. קייט פונה בקצרה לבטרפליי, אבל בעיקר היא ושרפלס מדברים עליה כאילו היא לא שם. הם יוצאים והנה שוב מגיעים משרתים מאחור וסוגרים את המחיצות. הבית זז אחורה, הם מגרפים את השטח לפניו, פורסים ריבוע לבן, או כך זה נראה בחצי חשכה שעל הבמה, ומתיישבים בקצותיו בשני טורים. למה הם נחוצים לא ברור. למשוך שטיח אדום. זה מוזר, כל ההפקה הזו ריאליסטית למדי ורק את סצנת ההתאבדות בסוף החליטו לביים במרומז, באופן סימבוליסטי. במקום דם שיורד, בטרפליי מוציאה מחיקה את האדום המבצבץ שמתגלה כמניפה אדומה אותה היא זורקת מימין. לפני זה מגיע הילד, אריית הפרידה (מרגשת) וחיבוקים עם הילד. הוא יוצא בקפיצות על חלוקי הנחל הענקיים בגן הזן. בסופו של דבר, היא באמת מתה מתבוססת בדמה. הכתם האדום מתרחב ואז אנו קולטים שהאנשים מותחים אותו עד שנותר על הבמה ריבוע אדום סדור. מצאו להם זמן להיות פיוטיים. זה נחמד, אבל מה זה קשור לקונספט של כל מה שהיה קודם.

כמה השלמות. מיודענו הבס קרלו סטריולי. הוא גילם יפה את הבונזה, כהן הדת ודודה של בטרפליי שמנדה אותה בגין התנצרותה. שוב לא הבנו למה תמיד הוא מקבל רק תפקידונים. והתזמורת. כמה חריקות קלות במערכה הראשונה מבחינת בלאנס, אבל לרוב צליל יפה וזורם. עם זאת, היה יחסית מפוהק כמו הבימוי, ואם בכוחו של גורל התלוננתי שאורן מפציץ בזיקוקי דינור, הוא כנראה קרא אותי וכאן הוא מיתן, אולי יותר מדי. היתה חסרה לי התלהבות רוגשת במקומות שדורשים זו.

טוב, אז לסיכום מה היה לנו. הפקה שהובאה לכאן בתור תחליף להפקה המובטחת והמבטיחה של אנתוני מינגלה מהמטרופוליטן. ורק בגלל הטייטל של לה-סקלה רוצים שנחשוב שזה איכותי. אבל בסך הכול, הקונספט הריאליסטי משמים, לא מרהיב ויזואלית ולא אומר שום דבר על הסיטואציה החשוכה בדברי ימי ההיסטוריה. כל מה שהוא צריך זה להיות נחמד ולא להפריע למוזיקה. אולי לכן, כדי לשמור על הנחמדות, פסעו להם אל מחוץ לריאליסטי, אל הפיוטי, בסוף ההפקה. מה, הם באמת יראו שלולית דם. אלא שהאופרה של פוצ'יני לא נחמדה. היא מרוגשת ויצרית ומצחיקה וטרגית והסט ובימוי השחקנים כאן לא תורמים כמעט כלום כדי לרומם את האופרה למה שהיא באמת. לרוב הם מורידים. וכך נותרנו עם כמה מבצעים, שלא יעזור מה יעשו איתם, הם עדיין יספקו את הסחורה. אז בסופו של דבר, אולי אירה היתה הפעם הרבה יותר טובה מאשר לפני חמש שנים, אך במבחן החבילה השלמה, טרלינסקי לוקח בגדול. כי מבצעים טובים זה חשוב, אבל יותר חשובה החוויה הכללית. וכאן, למרות השבחים שלי לאירה וליונוץ במיוחד וגם ליתר המבצעים (בהסתייגות כאמור לגבי מבליאנוב), לרוב זה לא מתרומם. כנראה שבימוי סתמי הוא לא תמיד ללכת על בטוח. לפעמים אווירת הפיהוק מדבקת. משתלטת. גם על חלק מהנפשות הפועלות ובעיקר על התמונה השלמה. סולן אחד מוצלח או שניים, לא יכולים להציל את ההפקה הזו. במיוחד אם צריך לחכות למערכה שנייה כדי להתחיל לחמם מנועים. מי מבטיח לך שיישארו צופים אחרי ההפסקה.

מאדאם בטרפליי באופרה הישראלית. בכורה, 16.7.17. מלחין: ג'קומו פוצ'יני, ליברית: לואיג’י איליקה וג’וזפה ג’קוזה על פי דרמה מאת דייויד בלסקו המבוססת על סיפור קצר מאת ג’ון לותר לונג, מנצח: דניאל אורן, במאי: קייטה אסארי, במאית מחדשת: מיצ'יקו טגוצ'י, מעצב תפאורה: איצ'ירו טקאדה, מעצבת תלבושות: הנאה מורי, מעצב תאורה: מרקו פיליבק. משתתפים: אירה ברטמן – בטרפליי, נג'מדין מבליאנוב – פינקרטון, יונוץ פאסקו – שרפלס, פרנצ'סקה פרנצ'י – סוזוקי, ענת צ'רני – קייט, אלאסדיר אליוט – גורו, קרלו סטריולי – בונזה, נח בריגר – ימדורי, אנטולי קרסיק – רשם נישואין, נעם סלוצקאי – דולורה. מקהלת האופרה הישראלית (מנצח: איתן שמייסר), התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון. תרגום כתוביות: ישראל אובל.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (2)

2 מחשבות על “בית על גלגלים”

  1. מתן אומר:

    צ"ל בראווה אירה. אירה היא אישה ואנחנו רוצים לדקדק במעט האיטלקית החלודה שלנו, לא?
    ביקורת מעולה. הסכמתי עם רוב מה שכתבת, רק מהסיפא הסתייגתי. בשבילי בטרפליי מעולה מכפרת על הכול – הפקה משעממת, תזמורת רעשנית אפילו פינקרטון בול-עץ. וגם להפך, אגב: בימוי מדהים ואינטלגינטי ותפאורה מהממת לעולם לא יכפרו על ביצוע דל. אולי זה אומר משהו על האונה הויזואלית הלא מפותחת מספיק שלי?
    בכל מקרה בראווה רקפת על הביקורת

    1. רקפת א. ידידיה אומר:

      הי, מתן, תיקנתי… במילא הביקורת שלי ליודעי חן, אז עד הסוף… 🙂 ובקשר לעניין בימוי-ביצוע: ברור שקודם צריך ביצוע סביר ועדיף מעבר לזה ושום בימוי לא יפצה על ביצוע קולי מזעזע. אבל, אחרי שכבר יש לנו ביצוע ואנו באנו לראות תיאטרון ולא קונצרט, החוויה השלמה שלנו מושפעת מהשלם שיוצרים כל המרכיבים. האם התרגשנו או שכל הזמן בכלל עסקנו בלפענח את השטיקים של הבימוי או להתפעל מהם (לא במקרה שלפנינו). כאן היתה באופן ספציפי גם בעיית בימוי שחקנים, מעבר לקונספט הפיהוקי של הסט. וגם בביצוע קונצרטנטי אני מצפה שהזמר יעביר במחוות קול ובמחוות גוף את הדמות ולא רק יעמוד וישיר נקי ומבריק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *