הסאטיר בקולנוע

על כבלים ועל שחרור

על שלושה סרטים בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2017

שלושת הסרטים שבחרתי לראות בפריוויו של פסטיבל הסרטים, רחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב, הם גם באמת מדברים על מזרח ומערב, אבל בסופו של יום כולנו בני אדם שנאבקים בנרטיב גדול מאיתנו. גם כשאנו מדברים על אלוהות. ובעצם כול הסרטים האלו היו על דת. כל אחד על מאבק בדת אחרת, בעצם, בממסד של הדת. כנראה שג'יימס ג'ורג' פרייזר הסוציולוג הגדול צדק. הכול בסופו של דבר הכול אותו דבר, הארכיטיפים זהים. איך אנו מתמודדים עם האח הגדול הפרטי שלנו.

לא לפי סדר הצפייה, אני אסקור מן האישי אל האוניברסלי, מן האיש הקטן אל תצורות הטבע האדירות. וכולן מוצגות לנו על אותו מסך גדול. ענק. שמוציא את הקטן הקטן הזה, שאולי היינו רוצים יותר לראות כחדשות בטלוויזיה ומביא לנו קלוזאפ ענק בפרצוף – קלוז אפ על רגעים קטנים של החיים, בסרט שכולו כמעט תקריבים, או מקסימום תמונת רחוב דחוסה ומקורבת, (וחלילה לא תמונת ענק ממעוף ציפור) עד כדי כך שהוא יוצר 'כל-מקום' ואנו מנחשים את מקום ההתרחשות רק מכל מיני פרטים קטנים, גם כן, לא עד הסוף. אבל זה הקטן גדול יהיה. ההגדלה של הפרטים האלו על המסך הענק, דומה שיותר מאשר היא מגדילה אותם, היא דוחסת אותם יותר. במקום שנסתכל בהם בגובה העיניים הם מכסים אותנו. עוטפים אותנו. אנו רואים את החרדי גדל הגוף, המזיע והמגושם, פיזית ומנטלית, מנשה, לא כדמות בגובה העיניים, אלא כענק. עוד יותר ענק ממה שהוא. האנטי-גיבור הופך להרקולס שמנסה להילחם בתחנות רוח וסופו שנכנע להם, כי באמת אין לו ברירה אחרת. גם בסרטים האחרים אין להם ברירה.

חרדים בברוקלין בסרט מנשה (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017)
אב ובן בסרט מנשה (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017)

התהליך שאנו עוברים איתו מודגם יפה בסקווינס הפתיחה ובסיקוונס הסיום. הפתיחה. רחוב חרדי. אדם זה מתקרב אלינו, המצלמה עוברת לאדם אחר ועוד אחד, הוא גדול, מגושם, רק עם חולצה וציצית ווסט. הפאות מסולסלות אל מאחורי האוזניים. עם כיפה ללא כובע. הנה המצלמה תיכף תעבור לאדם אחר. לא הוא פונה ימינה. זה הגיבור שלנו. יוצא אלינו בשאלה סוטה מדרך הישר. בסקווינס הסיום הוא כבר נכנע לתכתיב. למרות שהוא סובל מאוד מהחום. נוסע במכונית השליחויות כשהוא מחזיק מאוורר קטן צמוד למצחו, ברגע שהוא כולו אנושיות יותר מאשר פרסה. אבל אין לו ברירה, אם הוא לא רוצה להישאר לגמרי לבד, כלומר בלי בנו יחידו, אישה למרות כל תכתיבי 'לא טוב היות האדם לבדו' הוא דווקא לא כ"כ רוצה, בעקבות החוויה הלא נעימה כנראה עם אשתו הראשונה המנוחה. אז בשביל לזכות בבנו שנלקח ממנו, לא על-ידי שירותי הרווחה ובית המשפט, הם כנראה לא היו רואים בו הורה מזניח לפי הקריטריונים שלהם, אבל אצל הרבנים כן. שם הוא לא ראוי. ואז כדי לזכות בבנו, נגזר עליו להתעטף (ולהיחנק מחום) עם מעיל וכובע ובסופו של הסרט אנו צופים במנשה העטוף צועד מאיתנו והלאה ונבלע בהמון ברחוב. אבל זה לא רק התהליך. זה גם סופה של זכוכית המגדלת שהסרט שם על אדם אחד קטן בחברה. הוא יצא אלינו, סיפר סיפור ושב ונטמע בתמונה הגדולה.

מנשה חסיד, חס וחלילה לא אחד מ"המתנגדים" ולכן ברוח החסידות הוא לוקח את בנו לדירה בה הוא יושב בחברותה שר ושותה לשוכרה, למען יהלל את השם. אבל בנו, המתובנת על-ידי החברה הקשוחה הזו, נבהל ומצלצל לדודו, אחי אימו, אצלו הוא חי בהוראת הרבנים, כדי שיצילו מן האב השיכור. כמו פאווליק מורוזוב הסובייטי הידוע. אבל זו אסוציאציה שלי. לא בטוחה שהבמאי באמת התכוון לאנלוגיה הזו. וכאן הוא בטח לא נרצח על-ידי אביו. אבל יצר ההלשנה הזה. הפחד שלו אפילו לעלות על הרכב של אביו, לבלות עימו זמן ללא רשות ועם רשות, בעיקר כי הוא יודע ש"הוא" האב "לא בסדר", שהרב אמר והדוד אמר שהוא לא בסדר, אנחנו חושבים שהוא כן בסדר, הוא לפחות משתדל בדרכו, להיות בסדר. זו לא הדרך שבה הילד מתובנת להבין שזה בסדר. הוא בעצמו אומר לאב, כמו המבוגרים האחראיים האחרים בסרט, למה אתה מתלבש ככה, איפה המעיל שלך איפה הכובע. אבל מנשה הוא מבוגר שרוצה להיות ילד. וסופו שהוא ילד מחופש. עם מסכה. ככה החברה שלו רוצה אותו. יש כאלו כמו הדוד שנכנעים למסכה, הופכים אותה לחזותם הרצויה. הזקן הארוך וחלק שלו, של הדוד, נראה מוזר ואולי מרמז על צביעות. אבל גם הרב חושב כך, והוא לא עושה זאת כי זה משתלם לו, אלא כי הוא באמת מאמין שככה הוא ממלא את תפקידו כיאות, שהוא עוזר, שזוהי הדרך הרצויה. וסופו של כל מי שרוצה קצת חופש, לבחור. בין אם לעזוב, אצל מנשה זה בכלל לא עומד על הפרק, ובין אם להיכנע לתכתיבים האלו, המערכת דורסת אותך. זה לא עניין כלכלי. הם ערבים זה לזה, זה עניין מנטלי נפשי. רואים בו עלוב וקוברים אותו בעליבות הזו שלו. רומסים אותו כי הוא עלוב. בעל הבית שלו בעבודה מתייחס אליו כמו אל ילד קטן, על זה שהוא לא מבין שזה לא כלכלי לשטוף את החסה, כמו גם על זה שהוא שלומפר שבגללו נפלו אל הרחוב וזוהמו כל ארגזי הדגים שהוביל, כיוון שלא דאג לסגור כיאות את דלת משאית המשלוחים. אנו רואים ויודעים שזה קרה כי הילד שלו שיגע אותו כשהוא העמיס, כמו שילדים נוהגים לעשות בכל העולם. אבל הילד כאן שייך לאלו שהם בסדר, לפעמים הוא אפילו בתפקיד המבוגר האחראי. גם השכנה מתייחסת אליו כמו אל ילד כאשר הוא שורף את הקיגל ואח"כ כל האברכים האחרים. למנשה לא נותנים להיות מבוגר ולתת לילד שלו לגור איתו בדירה הקטנה והצפופה שלו. הוא לא הולך בתלם. הוא ילד, שצריך להדריך אותו. ללעוג לו. עד שיבין ויתבגר. אבל מנשה הילד המגודל הוא פשוט איש קטן ונוגע ללב. האם רק אנחנו רואים את זה או גם הם? האם רק אצלנו הוא באמת מנסה ומשתדל לפלס לו את המטר על מטר שלו בעולם, בעולם שלו כפי שהוא רואה זאת ללא תכתיבים, או שגם הם רואים את זה. אולי.


אמרו לי שאת הסרט הזה עשו חרדים. עם שחקנים לא מקצועיים. אז זו רפלקציה שלהם על עצמם. לא פרסה עקומה ומגוחכת כמו מבית מדרשו של עמוס גיתאי בקדוש האיום שלו. חופשת קיץ של ידידי הבמאי דויד וולך, חרדי לשעבר, מציע מבט עדין ורגיש על משפחה חרדית קטנה בארץ, עם אסי דיין הענק בתפקיד אב המשפחה ושרון הכהן בתפקיד האם. גם להם ילד קטן. אם הסרט ההוא הציע שלווה והציג את החרדים כאחד האדם, מנשה הוא סדר אידישאי במובן שהוא כל-הזמן רוטן כמו אידישע מאמע. והוא מדבר אידיש וקצת אנגלית וקצת ספרדית. אנו מניחים שהוא באמריקה, ניו-יורק לפי לוחית הזיהוי של המכונית בשעת תאונת הארגזים. כמעט אין סרטים באידיש. אמרו לי שכן, יש. הסרט האהוב עלי ביותר, אהבתה האחרונה של לורה אדלר. של הפנר. אבל זה לא אותו דבר. שם האידיש היא אידיש מתה, של תיאטרון גוסס. והיא גולשת לחיים, אבל רק קצת. כשלורה מתמוטטת על הבמה, פונים לקהל באידיש אבל מיד שבים למציאות ופונים בעברית. פה זו אידיש חיה, האנשים חיים באידיש. העברית אשכנזית וכמעט לא מובנת לדוברי העברית הספרדית של ישראל. עולם אחר שאין לנו כמעט שום חיבור אליו. בוודאי לא ברובד של השפה. ככה עשתה מדינת ישראל לשפה הזו. לא רק בחוק, אלא במנטליות. הילדה תדבר עברית. אמרו הורי. האידיש השוטפת בפי אבי נשארה עימו. אני למדתי גרמנית. לא בבית – באוניברסיטה.

אני נזכרת בשם המלא של הסרט של פסבינדר לפי אפי בריסט של פונטנה (ביקרתי שם קצרה לאחר הטייפ האחרון של קראפ בפסטיבל ישראל. קראפ מדבר עליה.) אצל פסבינדר זה קיבל טוויסט, כפי שיעיד שם הסרט המלא:  אפי בריסט או: הרבה אנשים שמודעים ליכולותיהם ולצורכיהם, עדיין מקבלים במחשבתם את המערכת הקיימת באמצעות מעשיהם ולכן מאשרים אותה ומתגברים אותה. זה מתאים גם לכאן, לא?

ונעבור למזרח – אירן. גם שם יש מערכת דתית כובלת, שהפכה לחוק המדינה. כידוע. לכול. מה הסרט הזה מחדש לנו. אנימציה. דומה לזו של ואלס עם בשיר. למרות שכאן נאמר שהטכניקה היא רוטוסקופינג ואילו, באופן די מבלבל עם הטכניקה הזו, הטכניקה של בשיר היא המצאה של האנימטור יוני גודמן המבוססת על מגזרות של פלאש ואנימציה קלאסית. הבמאי הוא גולה איראני. יושב בגרמניה. באיראן יוצרי סרטים יושבים בבית סוהר. בסרט הזה יושבים בבית-סוהר, אבל הוא לא מזכיר יוצרי סרטים. טוב, אי אפשר הכול. אומרים לי שכאן משתמשים באנימציה, כי אם לא תהיה ההרחקה הזו של האנימציה הסרט הזה יהיה גרפי מדיי. מזעזע מדי בבוטות של הסצנות ובכלל מי באמת יסכים להצטלם לדבר כזה. אבל בטכניקה הזו כמו בבשיר, האנימציה כן מבוססת על אנשים אמיתיים ששיחקו. שמם גם מצוין בקרדיטים. והסרט לא לגמרי בוטה, לא בגלל שהוא באנימציה, אלא בגלל שברגעי האימה של אונס אלים, לדוגמה, המצלמה נודדת ימינה ומצלמת ספריית ספרים, רועדים קמעה מכובד הפעולה האלימה שמתרחשת כנגדם. והוא רגיש מספיק כדי שהגיבורה שעוד מעט תקפוץ כמו ציפור מהגג, מבקשת מהילד לצלם אותה עם תחפושת הכנפיים ואז גם מבקשת ממנו לרדת. שלא יראה. הסרט דרך עיני הילד. לא תמיד. אבל בהרבה סצנות.

חברים על המרפסת בסרט 'טהרן טאבו' (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017)
חברים אובדי עצות בסרט 'טהרן טאבו' (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017)

טהרן טאבו התקבל על-ידי באכזבה. לא ידעתי בדיוק לשים את האצבע למה. ואז ראיתי ביקורת ב-Hollywood Reporter שאני נוטה להסכים איתה. בנקודות האלו בכל אופן: א. יש כמה מתווים מרגשים, אבל הם מעטים מדי. יותר מאשר להתמקד באספקטים הפסיכולוגיים, להעביר אווירה רגשית, כמו הדחיסות המעיקה של  האמצעים הצילומיים המקבילה לדחיסות המעיקה בה פועלות הדמויות מבחינה נפשית, במנשה, הסרט האיראני שלפנינו נראה כמו "רשימת תלונות" כלשון הביקורת ההיא, או במילים שלי, הוא מתמקד באקשן, בקפיצה מאלמנט אחד של הסיפור למשנהו, בשזירה האלטמנית של סיפורים שונים לכדי מקשה אחת, אבל שוכח בכל רצף הפעולות האלו להגיד משהו נוסף על "הכול חרה". וצבוע. באיראן אהובתי. גם בסרטי אקשן פר אקלסנס כמו Sin City עדיין אנו זוכרים את האהבה של הרטיגן וננסי או את אהבתו של הרוצח הפסיכופט מארב. גם שם הטכניקה מהדהדת לקומיקס, מה שמראה שאנימציה ודומיה לא בהכרח אחראים להרחקה של האלימות הגרפית מהצופים או של האהבה. ב. הסרט לא החליט אם הוא סרט מרגש או פרסה, במיוחד בהצגת ניסיונותיו של אותו מוזיקאי להשיג כסף/אישורים כדי לשלם על ניתוח שחזור הבתולים של נערה אותה שגל במסיבת דיסקו מחתרתית, בה הוא ניסה להופיע כנגן בנדניאון, אבל הורד מהבמה, בשל שעמום הקהל. אם זה מזכיר לכם חיפוש דרכים לביצוע הפלה, כן, זה די דומה, גם המרפאות המטונפות והלא חוקיות. ואני אמשיך ואומר שלמרות התסריט המהודק בהחלט, לא למדתי שום דבר שלא ידעתי על זוועות משטר האייתולות. לא עובדתית ולא רגשית. יש כאן כמה רגעים חביבים, לעתים מצחיקים ולעתים נוגעים ללב, אבל אלו טיפות בים מבחינתי.

מה שכן, אם הציטוט ההוא של פסבינדר מתאר יפה גם את הסרט האידי מנשה ואולי בצורה מסוימת את הסרט השלישי בו נדון, פה אנו בהחלט רואים את המערכת החתרנית ביותר נגד הממסד הדתי. מערכת שחיה (באופן לא רשמי כמובן) בד בבד עם המערכת הנוקשה הרשמית. בסופו של יום, התשובה של הסרט הזה היא לא לעשות את הטוב בעיני ה', אלא את הטוב בעיני עצמי. הגיבור שהשיג בדרך לא דרך את הכסף בוחר, כך נרמז לנו מהמטוס הממריא אל על כשהבנות מוצאות את דירתו מרוקנת, לנצל את הכסף כדי לעזוב לאמריקה. למה שהוא בכלל ישקיע בבחורה שפגש פעם אחת. אז מה אם יש לה ארוס מפחיד. ובסוף מתברר שגם הסיפור הזה מצוץ מהאצבע. אבל בשביל זה. תצטרכו לראות את הסרט.

וכעת לסרט המרשים מכל: האורניתולוג הפורטוגלי. אמנם כשיצאתי ההקרנה של הסרט הזה, אותו ראיתי ראשון מבין השלושה, לא יכולתי להחליט, כפי שסיפרתי למרט, אם הסרט הזה מתעלה מעל כל חלקיו שמרפררים ביותר לכל מיני סרטים (חשובים) שכבר ראיתי. למשל שביל החלב של בוניואל. עם הצלייניות הסיניות שאובדות ביער בדרכן לסנטיאגו דה קומפוסטלה, אותו יעד של גיבוריו של בוניואל. למשל נשים מאוהבות של קן ראסל, עם סצנת ההיאבקות בעירום של אלן בייטס ואוליבר ריד, אבן דרך בקולנוע להט"בי אולי בלי להתכוון. למשל ציפורי טרף, ציפורי שיר של פאזוליני. וגם רפרנטים לשיטוטים ביער הרע, סטייל כיפה אדומה, ציורים מתולדות האמנות של סן סבסטיאן הקשור, סרטי טבע, סרטי מתח ואימה, אפילו נפלאות התבונה, ועוד ועוד.

סרט שמבוסס של איקונוגרפיה נוצרית ספציפית מאוד, שגם אני עם הידע הרחב שלי באיקונוגרפיה נוצרית נדרשת לקרוא על הקדוש הספציפי לו הסרט הזה מתייחס. אנטוניו הקדוש מליסבון, שמצוטט בתחילת הסרט, הידוע גם כאנטוניוס הקדוש מפדואה, שכמו גיבור סרטנו, כך מתברר, החל את חייו כפרננדו ולאחר התנזרותו בחר בשם אנטוניוס. הוא סיים את חייו בפדואה שבאיטליה, שם גם מסתיים הסרט שלפנינו. למרות שהיה כבר נזיר (אוגוסטיני) קודם לכן, הוא הצטרף למסדר הפרנסיסקני ואף פגש ושהה במחיצת פרנסיסקוס הקדוש באסיזי. החבל שהוא משחיל בחגורתו, לא באמת נדרש מבחינת העלילה בת זמננו, אבל כנראה מסמל את המסדר הפרנסיסקני, לו השתייך אותו אנטוניו. גם המקצוע של גיבורנו, אורניתולוג, חוקר ציפורים מרפרר לאותו פרנציסקוס מאסיזי (על שמו קרוי האפיפיור הנוכחי), הידוע בדרשתו לציפורים. לרועה הנערי האילם קוראים ז'ז'וס, אמנם שם נפוץ בפורטוגל, אך הוא כמובן כשמו של ישו, הרועה האולטימטיבי ושה האלוהים. אחיו התאום שבו פוגש הגיבור בהמשך נקרא תומא, בדומה לשליח תומא (המפקפק) שנחשב, גם על פי שמו, כתאום של ישו. החיטוט בפצע של אותו ז'ז'וס, אמנם על-ידי גיבורנו אנטוניו, מרפרף לחיטוט של אותו תומא בפצע של ישו, שפקפק בתחייתו של ישו. וגם זאת: מסופר שפרנסיסקוס היה קרוב לאנטוניוס עד כי ראה בו נפש תאומה.

קרבה מיוחדת בסרט האורניתולוג (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017)
האיש והרועה בסרט האורניתולוג (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017)

אלא שהסיפור שלפנינו אינו סיפור מדויק על אותו הקדוש, כי אם סיפור שעומד בפני עצמו. וההבדל העיקרי הוא המוטיבים הקווירים הבולטים שבו. גיבורנו פרננדו מסתמס עם סרז'יו, ספק חבר רגיל, ספק אב, ספק רופא אולי, כנראה מאהב, שמפציר בו לקחת את הכדורים. אני לא אדיוט יענה פרננדו. אח"כ בגלל תאונת הקיאק שלו, יאבדו לו הכדורים. מה קורה לו ללא הכדורים. מכאן הסרט הופך פחות ופחות ריאליסטי ואנו נשאבים לפנטזיה, ומבינים שלגיבור שלנו יש שפע הלוזינציות. אז גם הסרט הופך לסימבולי יותר ויותר. אבל לפני כן, הוא בעיקר סרט טבע עם איש אחד, שהסיפור שלו, לפעמים קוטע, אך הוא בעיקר התירוץ, לצילומים מרהיבים שכל מטרתם הוא ההתפעמות מיפי הטבע. על המסך הענק ענק של סינמטק 3 בירושלים מוקרנים נופים אדירים, צוקים רבי הוד מפעימים בשלל צבעים, נהר, איש בנהר. אני יושבת ופורסת ידי לצדדים. זה באמת מהמם. כמה גדול הוא הטבע, כמה אולי קטן הוא האדם, ומי שירצה  – כמה גדול אלוהים, אנו חייבים להתייחס גם לזה, בעקבות הנושא. כמה נהדר ומרטיט הוא מעשה האל, הבריאה. אם הסרט אמור להעביר חוויה רליגיוסית היא אמורה להתחיל בדיוק כך.

אני חוזרת כאן לאחת הטריטוריות המוכרות ביותר עבורי, התחקות אחר האיקונוגרפיה של היצירה הזו. בדרך-כלל הייתי עושה את זה על ציורים, פרסקאות, פסלים, סרקופגים. והנה סרט. המחלה. אנטוניוס הקדוש זכה שעל שמו תקרא גם מחלה "האש של אנטוניוס הקדוש" או בשמה הרפואי ארגוטיזם, הרעלה כתוצאה מאכילה של פטריות ארגוט או מזון הנגוע בהן, לרוב לחם שיפון. תסמיני המחלה כוללים תחושת עקצוצים ובעירה באיברי הגוף ההיקפיים, מכאן שמה, וגם תסמינים נפשיים שונים המקבילים להשפעת LSD כמו פסיכוזה, מאניה, והזיות. הבמאי לקח את המחלה הזו כנראה לכיוון של סכיזופרניה. צאו וראו, שיצא הוא מהסיפור של הקדוש אנטוניוס, ובנה לו סיפור מודרני. הזוי, לא לגמרי פתור, אבל מלא יופי. ומעורר מחשבות רבות. כתב חידה, שפתרונה, למרות הנבירה בחומרי רקע נוצריים וכד', לא ייגמר לעולם, אולי משום שפתרונה השלם נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו. זה תמיד ככה, למען האמת, אבל הסרט הזה בכוונה לא נותן תשובות שלמות, שלא תחשוב שהנה הכול מובן. אם אנטוניוס היה הפטרון של הדברים האבודים, אנו צריכים לגלות בעצמנו את אותם דברים אבודים, במיוחד אלו שלגביהם הבמאי לקח לעצמו חופש אמנותי לחוד חידות.

לא מצאתי שום דבר שיכול להסביר את האמזונות. קבוצת נשים רוכבות, במכנסי רכיבה וללא חלק עליון, כמו האמזונות. אבל במקום קשתות, יש להן רובים ואחת מהן יורה בטעות פרננדו למרות שכיוונה לחזיר בר. ואז באופן פלאי הוא קם לתחייה והיא מכנה אותו אנטוניו. כאשר הוא שב ומוצא את ז'ז'וס המת, שמתעורר אף הוא לחיים פתאום, אנו חושבים שאנחנו בסרט דוגמת החוש השישי. שאנו רואים אנשים מתים. אבל אז מתברר שאין זה ז'ז'וס אלא אחיו התאום, אבל גם לו יש פצע סטיגמטה כמו לז'ז'וס. לא כל פצעי הסטיגמטה שסבל ישו על הצלב, רק את זה של החנית שבצלעותיו. אבל אז אני קוראת, שהאדם היחידי שהנצרות הכירה באופן רשמי שהוא קיבל בחייו את סימני הסטיגמטה הוא פרנצ'יסקוס הקדוש מאסיזי. זה שוב מחזיר אותי לשביל החלב ולנזירה שממוסמרת על הצלב. גם לוויכוח התיאולוגי בין השוטר והכומר, שבסופו הכומר נלקח לבית משוגעים. האם הבמאי שלפנינו רוצה להחזיר בתשובה את שביל החלב.


אנשי הציפורים, שפרננדו מגלה שהם האחראים על טקסי הוודו שמבוצעים על הקיאק השבור שלו, באמת צדו חזיר בר ושפכו את מעיו. חזיר כמו זה שגם האמזונות צדות, מה הוא בדיוק. האם רמז לצייד חזיר הבר הקלדוני על-ידי הארגנאוטים. אבל זה מיתולוגיה יוונית והציידות האמזונות מדברות לטינית. האם אנשי הציפורים הם פרנסיסקנים, או שאלו רוחות רעות שהגיבור צריך להתגבר עליהן. אבל אז, הוא מוצא את אחיו התאום בתחפושת איש הציפורים. זה שבבלי דעת השתין עליו קודם, עת התחבא מתחת לצוק, למען לא יתגלה. ללא הכדורים, הוא עורך מסע, וכמו שאמרו הצלייניות הסיניות, הוא ימצא את דרכו. הוא פוצע את אצבעותיו ומחסל את טביעות האצבעות שלו, כמו בתעודת זהות שלו, אחרי שאנשי הוודו טיפלו בה. אבל למרות שבתעודה גם העיניים מחוררות, בעיניים שלו הוא אינו פוגע. מה זה משנה. במילא הוא כנראה לא רואה את המציאות. הנה הוא מטייל בפאתי פדואה עם איש הציפורים ומוצא שם את הצלייניות הסיניות המברכות אותו לשלום. מה זה בדיוק אומר. האם הוא מטייל עם ישו לצידו, כי ככה הקדוש הזה מתואר לרוב. אחד האטריבוטים של אנטוניוס הקודש בציורים ובפסלים הוא ישו הילד. האם גם דגי הזהב בבריכה מרפררים לדרשה לדגים, שבה ידוע אנטוניוס.

אבל אחרי הכול, זהו סרט להט"בי. הבמאי הוא הומו מוצהר ובכל סרטיו הוא בוחן יחסים הומוסקסואליים. החיבור בין האלמנטים הקוויריים, הן הגיבור "הקדוש" והן הצלייניות שהוא פוגש בדרך, שדי ברור שהן זוג, לסיפור הקדוש הטהור אנטוניוס, משליך לשני הצדדים. מצד אחד הוא צובע את אחוות הנזירים בגוונים הומו-אירוטיים, למשל השחייה המשותפת, הנשיקות וההתגופפויות ומצד שני, הוא מקנה אווירת קדושה לאהבה ההומוסקסואלית. אהבה שמתקיימת ללא בעיה מצד הדת. מצד שלישי, מי שמעביר את אנטוניוס צד הן בכלל אמזונות, שייתכן שהן בכלל פגניות ובעיקר הן נשים שלא צריכות גברים. לאורה, המובילה, היא בחורה שטוחת חזה, שנראית לרגע גבר נשי, או טרנסקסואל. וכך האהבה ההומוסקסואלית שזוהתה עם ההדוניזם ופריקת העול הפגנית, מקבלת אפקט דתי נוצרי קדוש. מסע החיפוש אחר הקיאק האבוד, אחר האוטו, אחר הכדורים, שעליהם מוותר הגיבור, מוביל אותו לגילוי עצמי עמוק יותר, שעיקרו, יותר מאשר חיבור עם האהבה החד-מינית, הוא החיבור עם עצמו. עם האני העצמי הפנימי שלו, מסע לחיבור רוחני, שלא תלוי בדת אחת ספציפית. או ככה לפחות אני רואה את זה.

ישו הוא אילם, ויש לו משרוקית שבה הוא מסמן לעושה דברו, הכלב שלו שעושה את העבודה השחורה וקורא את הכבשים לסדר; והגיבור לוקח אותה לעצמו אחרי מותו. ואז היא נלקחת ממנו על-ידי תומא. רצח שקרה בגלל ריב על חולצה. פרננדו חושב שהרועה לקח לו את החולצה שלו. האם זו סתם חולצה דומה, או שבעצם הכוונה לכך שפרננדו הורג את עצמו. ואז הוא וכפילו קמים לתחיה. וגם אחת הסיניות, סד לה על רגלה. ואז הן קושרות אותו, כמו סן סבסטיאן, מעל המים שמהם הן הצילו אותו קודם. ואפילו יש לו זקפה. כל היום והלילה הוא נאבק בחבלים, אך בסוף מצליח להשתחרר. הנה הוא השתחרר מאילוצים חברתיים. האם הוא השתחרר מעצמו. או שבעצם התחבר לעצמו.

סרט איטי, שכולו פיוט וחידה. וכמו הסרטים הקודמים בסקירה, עוסק במערכות הכבילה והשחרור מחבלי הדת, מהעולם הממוסד, בהיטמעות בטבע הפראי או בדת הפראית. או שבעצם אלו מערכות הכבילה והשחרור שלנו ביננו לבין עצמנו.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *