הסאטיר במחול

פוסט

על החידוש של Dance  מאת לוסינדה צ'יילדס

זו ביקורת מחול ראשונה שלי. אני לא רקדנית. לא מכירה שמות של תנועות. לא כל-כך מכירה היסטוריה של מחול. אבל אני מגלה שבכל זאת אני מסוגלת לחפור מתוכי כמה תובנות.

רפלקסיה היא מילת המפתח הראשונה. הריקוד המקורי משנות ה-70 מוקרן, לפעמים כמה פעמים, ומסונכרן עם הריקוד הזהה בדיוק המבוצע על הבמה. לא בדיוק זהה. מה שונה. בראש ובראשונה תפיסת הגוף. אז כולם בעלי גוף כמעט אחיד, כמו בלרינות של בלט קלאסי. בלי ציצי בלי תחת, בלי שרירי ירכיים בולטים. מרחפים בתנועות עדינות, הידיים מרחפות אף הן עם תנועות ללא סיומות. והיום, יש לנו מגוון גופות, בעיקר אצל הנשים, נמוכות, גבוהות, מלאות יותר ופחות, כולן כמעט ללא יוצא מן הכלל בעלות גוף הרבה יותר אתלטי, התנועות הרבה יותר מובחנות, הקפיצות יותר גבוהות. לא בטוחה שבלי הרפלקסיה לשנות ה-70 זה היה עובד. אולי כן.

גיאומטריות. חזרתיות. מינימליזם. נתחיל עם המוזיקה. כמו ריפ שחוזר על עצמו, היא תוספת אותך במשך שעה שלמה בטורים גבוהים. אין מקום לנשום באמצע. זוהי הפצצה בלתי נפסקת. שמכניסה לריכוז שהופך להיות מעיק יותר ויותר, גם במערכה השנייה Dance II, שמבוצעת על-ידי סולנית בודדת. הריפ החוזר הזה הזכיר לי משום מה את המוזיקה של שוברט ב'גרטשן על הכישור', את הארפג' החוזר שמציין את סיבוב הכישור. רק שלא כמו אצל שוברט, כאן לא היו לנו הפסקות נשימה. אני מנסה לקלוט מה המקצב של המוזיקה. האם זה גם משהו עם שמיניות.

הרקדנים ממפים את החלל. ב-Dance I אלו שני קווים מקבילים שבהם הם מתקדמים. לפעמים מימין לשמאל, לפעמים משמאל לימין, נעים בקפיצות הצידה, בסיבובים. איך הם לא מקבלים סחרחורת. ריקוד מאוד פיזי. ועם האתלטיות של היום, איזה כושר צריך לבצע את זה. ב-Dance II הרקדנית שוב בסיבובים ותנועות הצידה מתווה קו הלוך ושוב באמצע הבמה וגם מעגל. ב-Dance III, הרקדנים חוקרים מגוון תצורות. למשל קבוצה של שניים שמתווים מעגל, ואח"כ קבוצה של ארבע שחוקרים תנועה בראי. זה מזכיר קצת ריקודים חצרוניים. למשל מינואט עם כל ההחלפות המורכבות שלו. פה זה מפושט ושבור. רקדן אחד עומד באחת הפינות שלושה רוקדים ואז אחר עומד והיתר רוקדים. התפרים חלקים. החלל מתרחב למישורי זמן ועומק עם ההכפלות של הסרט. אנו בוחנים גם יחסי גודל, הרקדנים בסרט יותר גדולים לפעמים מאלו על הבמה, לפעמים בערך באותו גודל אך במישור עמוק יותר, לפעמים יש 3 מישורי סרט וגם רקדנים שנראים מבעד המסך החצי שקוף. המסך נמצא בקדמת הבמה. לעיתים סרט נעצר. רואים תמונה קפואה. ולפעמים הוא נעלם. מה מותר התנועה מעצירתה, מהיעלמותה.

גאומטריה. מדידה. בסרט, הרקדנים רוקדים על רצפת משבצות. אולי כדי למדוד את התנועות. אולי כדי לכמת אותן. על הבמה כעת ויתרו עליהן. מי שמדוד הרבה יותר כעת הם הרקדנים עצמם, כאילו המחוך החיצוני הפך למחוך פנימי. הכושר, האתלטיות, התנועות המוחזקות בקפידה רבה יותר מייתרים את הצורך בפנל חיצוני שיקציב את הקצב.

סול לויט המנוח אחראי על הבימוי, על הסינכרון של עבר והווה ובכמה מישורים. אנו לא צופים בריקוד נטו אלא ביצירה חדשה שהיא הריקוד והרפלסיה שלו שלובים זה בזה. שותפים לכך שלושה: כפי שאמר גלאס עצמו. זה ששומע – גלאס, זה שרואה – לויט, וזו שנעה – צ'יילדס. אבל העושר הזה, ההכפלה ונשיאת כל הכובד ההיסטורי של היצירה גורע מהאיכות המינימליסטית הראשונית שלה. האם היום אנו צריכים את המשקולות האלו, את ריבוי נקודות המבט, כי האפקטיביות של המינימילזם פגה.

Dance‏ (1979), פסטיבל ישראל, 17.6.17. כוריאוגרפיה: לוסינדה צ'יילדס, מוזיקה: פיליפ גלאס. בימוי: סול לויט.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *