הסאטיר באופרה, הסאטיר בקונצרט

יש לנו טורנדוט

על 'טורנדוט' בביצוע קונצרטנטי, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית

ידוע הוא שבפרימיירה של טורנדוט, הפסיק המנצח ארתורו טוסקניני את האופרה לאחר סצנת ההתאבדות של ליו וירד מהבמה. "כאן תמה האופרה, כיוון שבנקודה זו המאסטרו מת". ביום שלמחרת הוא ניצח על האופרה בשלמותה, כפי שהיא מוכרת כיום, עם הסיום שהולחן, לפי בקשתו של טוסקניני ובהתאם להנחיותיו, על-ידי פרנקו אלפאנו. אם האופרה הזו עוברת את מבחן הדמעות, הרי זה דווקא בקטע ההוא ולא בסיום החלק ההוליוודי שאחריו, הפי-אנד שנראה קצת מודבק וגם הרבה פחות מעניין מבחינה מוזיקלית. לא ברור בכלל אם כוונת המשורר היתה לסיים באותו הפי-אנד. הרי אצל פוצ'יני כולן מתות: מימי, מנון, טוסקה, צ'ו-צ'ו-סאן. רק מגדה מלה רונדינה, לא מתה (טוב, זה חיקוי של אופרטה, וצל חיוור של טרוויאטה), וגם לאורטה מג'אני סקיקי (טוב, זו קומדיה) וגם מיני מהנערה מהמערב. אבל טורנדוט אינה נמנית על אותם ז'אנרים בהן הגיבורה יכולה לחיות. אז איך זה. אולי מבחן הדמעות יודע יותר טוב מהשכל. כעת וידוי: למנגנון הדמעות שלי יש חולשה מיוחדת ל-ה-להיט של טורנדוט, עדיף בביצוע פברוטי – Nessun Dorma מהמערכה השלישית. תשימו לי הקלטה של זה, ישר אני טובעת בבריכה. כאילו מישהו לחץ על כפתור. כאן, היה ביצוע יפה, את מבחן הדמעות הוא לא עבר. מה עבר את מבחן הדמעות. תגובתו של טימור לאחר התאבדות ליו. כאילו הנה השיא וכאן צריך ללכת הביתה. ובכל זאת היתה פינלה עוצמתית, בעיקר הודות לקולה אדיר הממדים של הסופרן הרוסייה ילנה פנקרטובה בתפקיד טורנדוט והנוכחות והכריזמה הבימתית שלה. היא הכוכבת הערב, למרות שבדרך-כלל, הכבוד הזה שמור לזמרות שמבצעות את ליו.

זוהי הפעם הראשונה שאני נוכחת בקונצרט של הפילהרמונית בתור מבקרת ואולי בגלל שאני חדשה יצא שיותר מאשר אהיה כאן מבקרת מוזיקה, נגזר עליי להיות מבקרת אקוסטיקה של היכל התרבות לאחר השיפוץ. שורה 21 כסא 50. זה המקום שלי. לא שמעתי את פינג-פונג-פאנג. קצת את הבריטון הרמן אולברה בתפקיד פינג, לא את הטנורים פאנג-פונג בנפרד ולא את כל האנסמבל ביחד. וזה חבל, כי יש להם חלקים חשובים ונרחבים באופרה, בתחילת המערכה השנייה ובמערכה השלישית כשהם מנסים לשכנע את כלאף לשתף פעולה. באותה מידה היה לי קשה להתרשם מהסופרן הישראלית הבינלאומית חן רייס, שלשמוע אותה חיכיתי, מפני שאם קולה עוד איכשהו נשמע באריה הראשונה שלה Signore, ascolta הוא כמעט ולא נשמע בכלל באריית ההתאבדות הסוערת ורוויית הניואנסים Tu che di gel sei cinta, החשובה כל-כך. גם הטנור גרגורי קונדה האמריקאי ככלאף, היה לא אחיד, לפעמים זורח ולפעמים נבלע. בסופו של יום, אין ספק שיש כאן בעייה אקוסטית עם הקולות הקלים. בעיית תדרים קצרים שמדוכאים ונבלעים עד שהם מגיעים למרום מושבי זה. שהרי את כל הקולות הגדולים שמענו מצוין. הבס ליאנג לי הרגיש והמרגש בתפקיד טימור, הטנור גיא מנהיים היקר והמוכשר בתפקיד אקטום, שהנפח והעומק של קולו הצילו אותו מלהיבלע. הבאס אברמו רוסלאן בתפקיד המנדרין היה בסדר וכאמור ילנה פנקרטובה, טורנדוט, שקולה האדיר פילח ללא בעיה את האולם המחודש של היכל התרבות. אבל גם אם לכאורה שמעתי אותם, אני לא בטוחה שלגמרי שמעתי אותם. מי ידוע כמה אוברטונים אבדו בדרך מהבמה ועד השורה ה-21. אני קוראת שעומר שומרוני מתלונן שמפריעים לו קולות פסיעותיהם של בנות מקהלת הילדות אנקור (שיורדות ועולות מהבמה כמה פעמים במהלך הערב בעת שירת המקהלה) בעת תחילת האריה הגדולה של טורנדוט, In questa reggia. אשריך וטוב לך שאלו הבעיות שלך.

מצד שני, התזמורת הפילהרמונית הישראלית נשמעה נהדר, עם צליל שלא מבייש את התזמורות הגדולות בעולם. אחיד, מבריק, מרגש. כאחת וכל סקציה בנפרד. זוהי גולת הכותרת של הביצוע ועמוד השדרה שלו. אם כי, במיוחד במערכה הראשונה, במושבנו עם פגעי האקוסטיקה שנמנו לעיל, ניכרו פעמים רבות שבהן התזמורת עלתה על הסולנים. אם חגי חיטרון מתלונן שהתזמורת היתה רועשת מדי, ביום בו אני נכחתי בקונצרט, היא היתה רק על גבול הרועשת מדי, כך ציינתי בפנקס, אך לרוב לא עברה אותו. עם זאת, בכל זאת היתה לי לפעמים הרגשה שאם התזמורת לא היתה רועשת מדי מבחינה אקוסטית, היא היתה קצת רועשת מדי מבחינת האינטרפרטציה של היצירה ומבחינת הבאלאנס עם החלקים היותר שקטים. הבעיה ניכרה במיוחד בקטעים הרוגשים של התזמורת והמקהלה, שנגררו לעתים לקקפוניה, עם מקהלה צווחנית בקטעי הפורטה. בכלל קשה להחזיק נכון מקהלה בקטעי פורטה וכאן זה לא יוצא מהכלל. פעמים רבות ניכרה גם שירה לא אחידה ומפוזרת של המקהלה, אבל מצד שני כאשר המקהלה שרה בסקציות נפרדות, אפשר היה להתרשם מיפי הקולות של חבריה. בעיקר משכה את תשומת ליבי סקציית הבסים-בריטונים המוצלחת עם הצליל העמוק והיפה. וגם סקציית הסופרניות. עם זאת, ניכרה גם שירה שטוחה לעיתים כשהמקהלה שרה כמקשה אחת. לאור בעיות האקוסטיקה, אני לא באמת יכולה להתחייב, עם זאת, שהבעיה היא במקהלה או במה שנשאר ממנה בשורה ה-21.

אולי כצפוי, גם כאן ניכרה מחלת האריה הבודדת. אריה להיטית המבוצעת פעמים כה רבות ברסיטלים עד שביצועה כאן מנותק באופיו ובאיכות הביצוע מהרצף המוזיקלי של האופרה. כאן לקה במחלה זו הכוכב שלנו הטנור גריגורי קונדה בתפקיד כלאף, שהיה מפוזר לרוב, אך התפקס לו בשתי האריות הידועות שלו, Non piangere, Liu ובמיוחד בידועה מכולן Nessun dorma. באחרונה נראה היה שהוא מנסה לחקות את השירה של פברוטי, אלא שאולי היה עדיף אם, במקום לחקות את גוון הקול של האחרון, הוא היה מאמץ את קלות הביצוע וחוסר המאמץ שלו. קונדה התאמץ מאוד ובקטע מסוים אף "נפל" וקולו נהיה גרוני מה. במיוחד עם זאת, הפריע לי, שהוא נעזר כל-הזמן בתווים, שאת העמוד עליהם הם היו מונחים הוא סחב ימינה ושמאלה על הבמה, כאשר כל האחרים שרו ללא תווים. ילנה פנקרטובה, היא הסיבה, לדידי, שבשבילה שווה היה לראות ביצוע זה. קול אדירים שחותך את האולם ומתעלה אף מעל הפורטה העצום שגזר מהטה על התזמורת והמקהלה, שלמרות עוצמתו הוא ניחן גם ביופי ובברק ובעיקר ראויה לציון האינטרפרטציה המדויקת שלוותה גם בנוכחות בימתית כובשת ובניואנסים משחקיים שידעו להיפסק דקה לפני שיהפכו לתצוגת דיווה מהגיהנום. בסופו של יום, יכולנו להאמין לה שמתחת לכל הקרח יש גם לב. חן רייס, מצד שני, צמצמה כראוי לדמות, את נוכחותה הבימתית למשהו צנוע הרבה יותר. חבל שלא יכולתי ליהנות מהביצוע הקולי שלה בגלל אותן בעיות אקוסטיקה שנמנו. מוביל הערב, מאסטרו זובין מהטה הבלתי נלאה, מנצח ללא תווים ומנחה לא רק את התזמורת אלא גם נפנה הצידה, קשוב לזמרים, ונותן להם להוביל את סיומי הפרזה. הוא הוביל בביטחה את התזמורת הפילהרמונית בנגינה מלאת ביטחון, עם צליל נהדר ומדויק, שנשמע טוב מאוד גם בפורטה, רק חבל שלא תמיד זה נשמע טוב ביחד עם יתר המרכיבים, קרי מקהלה וסולנים.

לסיכום. הביקורת הזו היא בעירבון מוגבל הודות לבעיות אקוסטיקה קשות במקום מושבי. לפנינו יצירה יפה ומעניינת של הגאון פוצ'יני. השניה אחרי מאדאם בטרפליי, (שראינו באופרה הישראלית, בניצוח דניאל אורן, בשבוע שעבר) שבה הוא מנהל רומן, או דיאלוג, עם עולם המזרח הרחוק ועם המוזיקה האוריינטלית. אלא שלהבדיל מהקודמת בה עיקר העניין הוא המפגש בין מזרח ומערב, כאן האופרה מתחילה ונגמרת במזרח. ובכל זאת, עדיין מידת המוטיבים המוזיקליים האוריינטליים המשולבים ביצירה דומה. והנה לפנינו על הבמה מקבץ כלי הקשה ואף גונג, שאינם נמצאים תדיר בשירות תזמורת סימפונית מערבית רגילה. אלא שלהבדיל מהסיפור של מאדאם בטרפליי שהוא סיפור ריאליסטי לחלוטין, כאן אנו כבר עוברים למחוזות אופרת החלום, שלא נפקדים ממנה אפילו רוחות רפאים. לפיכך, אולי באמת יש טעם להגיש את היצירה לא בצורה צנועה וריאליסטית, אלא להבליט את הניגודים בין הדמויות. בעיקר את הציר בין טורנדוט הדיווה מהקוטב וליו, האישה השפופה שעדיין מוצאת את מקומה וכבודה, בלי לקפד את מקומם של הצירים הקומיים (בעיקר בדמות פינג-פאנג-פונג) והפנטסטיים של היצירה. לפיכך אני מוצאת את הבומבסטיות מה שגזר מהטה על הביצוע, מוצדקת, אלא שהיה שווה לחדד את הקצוות, לא להגיע להתפרעות חסרת רסן ולא מוצדקת בקטעי הפורטה וליצור בלאנס הגיוני יותר בין שיאים דרמתיים ושיאים צנועים יותר. ועדיין, לאור רמתה הגבוהה ביותר של התזמורת הפילהרמונית והנגינה הטובה לאורך כל האופרה, אני מניחה שממקומות טובים, שבהם האקוסטיקה לא בולעת את קולות הסולנים, כנראה שמדובר בביצוע מהטובים שנשמעו כאן. וגם אם השלמתי את החסר בדמיון. עדיין, בזכות טורנדוט.

טורנדוט בביצוע קונצרטנטי. היכל התרבות. 25.7.17. מלחין: ג'קומו פוצ'יני, ליברית: גוזפה אדמי ורנטו סימוני בעקבות אגדה דרמתית מאת קרלו גוצי. מנצח: זובין מהטה. מבצעים: ילנה פנקרטובה (טורנדוט), חן רייס (ליו), גרגורי קונדה (כלף), גאי מנהיים (אלטום), רוברטו קובטה (פנג), פבלו גרסיה-לופס (פונג), הרמן אולברה (פינג), ליאנג לי (טימור), אברמו רוסלן (מנדרין), המקהלה הפילהרמונית מפראג (מנצח: לוקס וסילק), המקהלה הישראלית ע”ש גארי ברתיני (מנצח: רונן בורשובסקי), מקהלת אנקור (מנצחת: דפנה בן יוחנן), התזמורת הפילהרמונית הישראלית. תרגום: ישראל אובל.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.