הסאטיר בקונצרט

עשר גאויות*

על 'סטאבט מאטר' מאת אנטונין דבוז'ק

נתכנסו לשם סטאבט מאטר, הפעם בלחן של דבוז'ק. והרי עיקר החדשות. סוף כל סוף יש לנו טנור להשתבח בו, כמה עונג. ויש לנו מנצח שלא מחפש תשומת לב והולך בעקבות המוזיקה במקום להוליך את המוזיקה בעקבותיו. ויש גם 2 מקהלות שחברו להן יחדיו למקהלת ענק, שאולי היא עוד לא מרטיטה ומענגת בכל הקווים והשילובים, אבל סוף כל סוף מפגינה פורטה גדול ועשיר כמו שפורטה של מקהלת ענק צריך להיות. אה כן, וגם אלוצ'שקה שהיתה חולה… ככה היא מזדרזת לומר לי כאני פוגשת אותה מאחורי הקלעים, אחרי שהכול נגמר ואנו בהיי היסטרי. טוב, ככה זה מבצעים פרפקציוניסטיים. מוכר לי מאיזשהו מקום…

אני מוצאת את עצמי בהיי שלא נגמר עד שנפלתי שדודה בשלוש בבוקר בערך. משום מה מתוך ההיי הזה, מצאתי את עצמי שומעת כמה להיטי brutal death metal אהובים. המוסיקה הכבדה הזו, 180 מעלות מדבוז'ק יהיו שיאמרו, אמורה להרגיע אותי, אפילו מצאתי באינטרנט שערכו מחקר שמאשר את זה, אבל לא הפעם… אני מנסה לכתוב כבר באותו ערב, זה לא כל-כך מצליח לי, אולי צריך את השינה שתבוא כדי קצת לעכל. אני נזכרת בפעמים האחרות שדבר דומה קרה לי… פעם כשיצאתי מהסרט של וים וינדרס Im Lauf der Zeit (במהלך הזמן, נדמה לי זה תורגם), עם ריני וגם אחרי שהלכתי עם חנה'לה לראות את נישואיה של מריה בראון, דווקא הסרט הכי להיטי של פסבינדר ואולי בגלל זה… וכעת עוד רגע כזה לאוסף הרגעים.

יש שאומרים שדבוז'ק הלחין את הטקסט הנוצרי הקנוני הזה באבלו על מות ילדיו. סטאבט מאטר דולורוסה, יוקסטה קרוצ'ם לקרימוזה… ניצבת האם המתייסרת, למול הצלב, בוכייה. הכול מאלוהים ועדיין אנו בוכים ומתייסרים. פעם, כך קראתי, כאשר כל ילד שני לא היה מגיע לבגרות, לא התאבלו על ילדים כמו היום. וגם כאשר אני נתקלת בתגובות של אנשים יהודים דתיים למות ילדים בפיגועים לא עלינו, התגובה שלהם מתייסרת, אך הרבה יותר סלחנית. אלוהים נתן ואלוהים לקח ותודה על הזמן שהם היו איתנו. ועדיין, הגרסה של דבוז'ק לסטאבט מאטר, אותו טקסט פרנסיסקני מהמאה ה-13, שהולחן כבר כמה פעמים לפני (הגרסה המפורסמת ביותר היא של פרגולזי) ועוד יולחן גם אחרי, היא שיא של רגשות סוערים, גועשים ונרגעים עד השיא הבא ותוך כדי גם גלים קטנים יותר. אין כאן ייסורים מאופקים ומופנמים כמו אצל פרגולזי, או שירת בל-קנטו וירוטואוזית כמו אצל רוסיני. אלא הכול בשירות הרגש.

ואת הסערה הזו צריכים להעביר התזמורת ומקהלת הענק. הסולנים כאן, מעצם קולם המוגבל הם, התבלין והקריינות, ההד והדגשים. אהבתי את הגישה של המנצח דורון סולומון שניתב בענווה ובצניעות עם ריכוז והתכוונות, נטול פוזה ופומפוזה והביא אותנו לצוף על גלי הרגש המתפרץ והנרגע, הסערה המושלמת והשקט שאחריה, עם שלל מעברים ביניהם: התפתחות לקרשנדו שמתפוצץ למצו פיאנו, גלים ארוכים של דינמיקה מתגברת ומונמכת וספורצנדו רגעיים של התפרצות פתאומית. התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור נענתה לו באופן מושלם והפיקה צליל מלא ומלהיב. המקהלה זה כבר סיפור אחר, עם שלל הבעיות הכרוניות שנדונו כבר בהרחבה על-ידי, קרי קולות לא מספיק טובים. זה בלט בעיקר כאשר הבנים שרו לבד, והתקשו מאוד לייצר קול שלא יהיה שטוח, בפרזות הגבוהות של הסופרן שהיו צווחניות וגם ברגעים שאחרי הסערה שהיו בנליים לעיתים, כמו מתוך שינה עם צליל עייף ולעיתים גם חלול. אבל, המקהלה עמדה יחסית יפה בדרישות הלא פשוטות של היצירה, וחבריה לא רק שהטיבו לייצר קרשנדו יפה ומלא לקראת פורטה ענק ומפתיע, אלא גם הפיקו ספורצנדו אחידים ואפקטיביים ופרזות ארוכות ומדויקות של דינמיקה משתנה, דמויית גלים, לא דבר של מה בכך במקהלת ענק.

דבוז'ק חילק את היצירה לעשרה חלקים שכוללים חלק פותח של מקהלה וסולנים, שלושה זוגות של חלק ראשון סולני (בצירוף מקהלה בשני האחרונים) וחלק שני של מקהלה בלבד, ולאחר מכן יש שני פרקים סולניים ופרק סיום של סולנים ומקהלה, שחוזר בתחילה לנושא של הפרק הפותח אך עובר לפוגת ניצחון בסולם מג'ורי של קטע "אמן" (Amen) מורכב, כנהוג ביצירות ליטורגיות. ארבעת הקווים הסולניים אינם זוכים לאריות שלמות, למעט האריה של המצו סופרן, המהווה את הפרק הלפני אחרון, אלא לפרזות או לקטעים בודדים שנארגים למארג אחד, לעיתים מלודיים ולעיתים הרמוניים באנסמבלים, בדואט טנור/סופרן בחלק השמיני, או בקטעים של הסולנים והמקהלה.

לביצוע זה נתקבצו 3 סולנים ישראלים מובחרים וכרגיל הטנור מיובא. אך הפעם, למיטב שמחתנו, כי אנו כבר רגילים שעל פי הטנור יקום ויפול דבר (בערך…), התברכנו בטנור הדרום קוריאני באק יונקי, טנור לירי עדין ומבריק שהתאים כמו כפפה לדרישות היצירה. הביצוע שלו היה נקי, רגיש ומלא הבעה, ענוג פשוט. ולדימיר בראון הוותיק שר את תפקיד הבס ובפרק הרביעי לבס ומקהלה זכינו ליהנות מצלילים נמוכים יפים ומקולו העמוק והמלא. טוב היה לפגוש שוב את המצו-סופרן סבטלנה סנדלר, שלא ראיתי כבר הרבה זמן. הגוון הכהה והעמוק של קולה היה המעניין ביותר מכל הסולנים והזכיר לי את הביצוע שלה לאולריקה בנשף מסכות, אולי אפילו אפל מדי לרגעים מספר, או שלא… סבלטנה היתה לרוב בטוחה בעצמה ושרה ללא מאמץ, אך ברגעים המסוימים בהם היא הסתכלה על המנצח, קרה דווקא ההפוך מהמצופה והיא יצאה לרגע מהריכוז. וליקירת המדור אלה וסילביצ'קי ששרה את תפקיד הסופרן. קשה להשיג יותר ממה שראינו לפני כמה שבועות בדולי הפנינים (למרות שאין לנו בעיה עם הפתעות לטובה). הריכוז המפורסם של אלה התחלף לו בדאגה, שסיבתה כאמור הובהרה לי לאחר הקונצרט. הנה היא שותה מים שלוש פעמים לפני הדואט עם הטנור שעבר בסדר, אבל אחר-כך, כשהיא כנראה הרגישה שהיא עברה את הקשה ביותר, היא נפתחה והתאבדה על קטע הסיום ועל סקציית ה"אמן" שהיה מרטיט. למען האמת, מבחינת הביצוע הקולי לא ניכרה כל מחלה. אהבתי את הקרשנדו היפה על צליל אחד (וכמה קשה לבצע את זה כשחולים) וגם הכניסות הגבוהות היו יחסית נקיות, אם כי מהוססות. לפעמים הדאגות פוגעות יותר מהמחלה עצמה…

לסיכום, אקורד הסיום של הסדרה הליטורגית-ווקלית 2016 היה אקורד מנצח. אם בקונצרט הקודם של המיסה הגדולה והרקוויאם של מוצרט התנחמנו בסולנים, כאן קיבלנו (כמעט) את כל החבילה, צוות מצטיין שלא פירק וניתח את היצירה אלא יצר לנגד עינינו שלם שעלה על סך חלקיו. כן ירבו.

אנטונין דבוז'ק, סטאבט מאטר, אופוס 58. המשכן לאומנויות הבמה 17.7.16. מנצח: דורון סלומון. אלה וסילביצ'קי – סופרן, סבטלנה סנדלר – מצו-סופרן, באק יונקי – טנור, ולדימיר בראון – בס-בריטון, מקהלת הקיבוץ הארצי בניצוח יובל בן-עוזר, המקהלה הקאמרית רמת-גן בניצוח חנה צור, התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *