הסאטיר בקונצרט

פיוז'ן

על קונצרט מס' 4, אלכסנדר נבסקי, בסדרה הליטורגית

בפואיה אני פוגשת את מורי ורבי מאסטרו מיכאל שני. מפגש מרגש אחרי כמה שנים שלא נפגשנו. מה עושה פה מיכאל. בא לצפות בבכורה שניה של מגניפיקט עברי מאת אביה קופלמן, הפעם למקהלה מעורבת ולתזמורת סימפונית, ליצירה שלא רק שהוא ניצח על ביצוע הבכורה שלה, למקהלה מעורבת ולתזמורת קמרית (בוצעה במקור על-ידי המקהלה הקאמרית תל-אביב שמיכאל הוא המנצח שלה והתזמורת הקיבוצית נתניה ב-2005), אלא שהוא, כמצוין בתודה המרגשת בתוכניה, מי שעומד גם מאחורי החיבור של היצירה הזו. מעניין מה מיכאל היה אומר על הביצוע הזה… אבל לאור זה שהרבה מהערות הן בעקבות מה שלמדתי ממנו, בדרך-כלל כשהוא ירד עליי, אז אני יכולה לתאר לעצמי. וגם אתם. אמנם אני פרפקציוניסטית בזכות עצמי, אך הפדנטיות המוזיקלית, במיוחד בתחום מקהלות, היא הרבה הודות למיכאל…

לא יצא לי לצפות בביצוע הבכורה ההוא. אבל כבר אז הוזהרתי שמדובר ביצירה מאוד מעניינת ובמלחינה מוכשרת ביותר. מי שהזהיר אותי צדק. ישבתי מתמוגגת ומרותקת, מתפעמת מהשילובים המעניינים והלא צפויים, בין אלמנטים ממגוון ז'אנרים, ממזרח וממערב, "קלאסי" ופופולרי, משילוב מיוחד של כלי התזמורת הסימפונית וכלים נוספים, כמו כלי הקשה, לרבות גונג' ודרבוקות ועוד… מהפוליפוניה היפיפייה של קווי המקהלה והדבר היחיד שפגם בהנאה שלי היא חוסר הבלאנס המרגיז בין המקהלה והתזמורת במיוחד בקטעים הסוערים, שגרם למקהלה לא רק לא להישמע מספיק, אלא גם להיות בעלת דיקציה איומה ולא ברורה. מזל שבסוף המגניפיקט הם מדמים דיבור (או זמזום) של קהל פטפוטי. ח.ח. אמר שזה הקטע הכי יפה בקונצרט. יש בזה משהו. בקטעים השקטים ובקטעי האקפלה המקהלה נשמעה בסדר ואף יפה ובמיוחד התרשמנו מהסיומות היפות בפיאנו ארוך וחרישי. אך חוסר הבלאנס הזה בין התזמורת והמקהלה והדיקציה המטרידה בלטו לאורך כל הערב לצערנו. אנו ממש לא מבינים למה זה קורה וזהו לא קונצרט ראשון שאנו נתקלים בפגע. האם יש כאן בעיה בעבודת הניצוח או שמא משהו באקוסטיקה דפוק. קשה לי להטיל את האשמה על פרדריק שאזלן, שהוא מנצח טוב בדרך-כלל והיה טוב מאוד היום. מרוגש ומרוכז ומוביל את התזמורת ביד בוטחת כשהוא מרקד את תנועות הניצוח. ראו שהוא נהנה ואנו נהנינו יחד איתו. זה הקונצרט הכי טוב של שאזלן שראיתי, כולל האופרות. הוא היה במיטבו ויותר משהעביר יפה את היצירות עצמן, הוא העביר את חדוות היצירות, את חדוות הניצוח. היה סוחף.

ולמרות שכל היצירות בקונצרט זה מעניינות ומרתקות, במיוחד נהניתי מהמגניפיקט עברי, בעיקר כי לרוב לא שומעים יצירות חדשות ומקוריות, שלא רק שהן מעניינות ורעננות, אלא שהן גם בוגרות ומורכבות ובלתי צפויות ומעבירות קשת רחבה של רגשות, מהומור ועד כאבי הלידה, ששרות בנות המקהלה. פיוז'ן נפלא ומרתק של שלל ז'אנרים שמתעלה מעל מעמד קטלוג ולוקח אותנו למסע לא בארץ המוזיקה אלא בתוך עצמנו, עצמנו האישי ועצמנו הקולקטיבי. התזמור מרתק. יש כאן תזמורת סימפונית מלאה, שבחלק מהזמן היצירה עושה בה שימוש "קלאסי" ואז גם גורמת לה לנגן נגד הז'אנר, לא רק בשל תוספת כלים שאינם שייכים להרכב המקובל של תזמורת כזו, בעיקר בגזרת התופים וכלי ההקשה, אלא כי ברגעים מסוימים כלי הקשת מנגנים בכלל כמו כינורות ערביים ולפעמים נדמה שהם בכלל מנגנים כמו שלא מנגנים, למשל בקטע הנגינה בסטקטו שהקביל לשירה בסטקטו מוגזם (בכוונה). מעבר לזאת, כמו בהזרה ברכטיאנית, המלחינה ציוותה לכל טקסט לחן שאינו בגזרת הז'אנר המצופה או המתבקש לאותו קטע. במיוחד הופתעתי ועם זאת נמלאתי נחת מהלחן שהוקצה לשורות מתוך השיר של רילקה. קטע שלרגע נשמע כמו מיוזיקל ולרגע ערבי, עם סנר וכלי הקשה דומיננטיים. סוף היצירה בוחן בעצם את הקשר בין שירה ודיבור בקטע מרתק שמתחיל בכריזה של סולנית את משפט הסיום של הקטע קינה "מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני", ממשיך בחזרה קקפונית על טקסט המגניפיקט הלטיני, בליווי קקפוניה תזמורתית מתאימה וסופו בדיבור כאמור של קהל פטפוטי. אבל זה לא נגמר כאן. הסיומת בכל זאת כולה רעש וצלצולים וחצוצרות. בתרועה רמה. של התזמורת. מי ניצח במלחמת המוזיקה המאוירת הזאת. אנחנו. וקראנו להם לחזור להשתחוויה 3 פעמים או 4. מגיע להם.

וכעת נעבור למלחין האהוב עליי, שוסטה. משהו קצת יותר אינטימי והתזמורת דולדלה לתזמורת קמרית וכאן אין מקהלה אלא שלושה סולנים. יקירת המדור, הסופרן אלה וסילביצקי, בהופעה ראשונה עם תזמורת אחרי הלידה, ככה אלוצ'קה כותבת לי אחרי הקונצרט. אם לא הייתי יודעת, לא הייתי יודעת. אלה היתה מפוקסת וצלולה כרגיל. למצו-סופרן סבטלנה סנדלר יש גוון קול עמוק ויפה, ובסך הכול הביצוע שלה סביר, אך הרגשנו עמימות קלה של הצליל. לצד שתי הישראליות-רוסיות, טנור רוסי נהדר, וסבולוד גריבנוב, עם גוון קול מעניין ושירה מרגשת ומלאת ניואנסים. עם זאת, אהבנו את החיבור בין שתי הבנות בדואטים, פחות את החיבור בין הסופרן והטנור. ביחד ולחוד זה לא אותו דבר. נתכנסנו כאן לביצוע מחזור של 11 שירים שנכתבו במקור לתרגום לרוסית של שירי עם ביידיש ושלרוב מבוצעים ביידיש. כאן בחרו לבצע אותם ברוסית ומה שמעניין הוא שהמעבר של השפה מראה לא רק שהמוזיקה והנפש האנושית ורגשותיה משותפים לכל השפות, אלא גם את הקרבה ההבעתית של האידיש ושל הרוסית, שנדמית קרובה הרבה יותר לאידיש מאשר גרמנית למשל, למרות ששתי האחרונות הן שפות אחיות. באופן דומה, ביצירה יש פיוז'ן מופלא בין מוטיבים של מוזיקה יהודית עממית ומוטיבים של מוסיקה רוסית, תחת הכנפיים של מוזיקה תזמורתית והכל בהתאם לחוקים הבלתי אפשריים של ז'דנוב, אבל שוסטה יכול להם. בערך. רק אחרי שסטלין מת הושמעה היצירה הזו לראשונה. לפני זה היה קשה לדבר על דת ועל יהודים. בעצם, יותר מאשר זה נשמע שוסטה, זה נשמע כמו שירים מהשטטל. טוב, עם המילים האלו… ובכל זאת פנינים של מוזיקה "קצת יותר מורכבת" מזו של שירי עם. למשל הדיאלוג בין הסופרן והמצו בשיר הראשון, או הליווי של הבנות לסולו של הטנור בשיר 8, שבסוף הבית הראשון מדמה את הרוח ובסוף הבית השני מגביר ומדגיש את המילים 'צעקו ילדים' עם עיבוי מתאים גם של התזמורת הטרגית והמשתוללת. 3 השירים האחרונים הם שירי אושר מההווה הסובייטי, שעוסקים לא בנושאים יהודים קלאסיים של מצוקה אלא בנושאים סובייטיים קלאסיים של מהדורות החדשות. וגם המוזיקה קצת יותר רוסית מיהודית. אולי זה מהלך נדרש ברוסיה הסובייטית, התוספת הזו, במיוחד אחרי השיא שבסוף שיר 8, אבל זה מקסים והתפר כמעט ולא מורגש. בשמיעה חוזרת ביו-טיוב, אני מגלה עוד ועוד ניואנסים.

וכעת, אחרי ההפסקה, לאביו הרוחני של שוסטה, פרוקופייב. ביצירה הידועה אלכסנדר נייבסקי, קנטטה תזמורתית שעיבד פרוקופייב בעקבות המוזיקה שכתב לסרט באותו שם בבימוי סרגיי אייזנשטיין (1938). הביצוע שלפנינו היה מסעיר, הסאונד של התזמורת היה מדויק ועשיר ושאזלן פשוט היה כל-כך בתוך היצירה עד שהוא ממש רקד לו לפנינו וקפץ מעלה ומטה לפי הקצב. ואז מגיעה המקהלה ונבלעת. לא ברור למה. וזה פשוט מחבל ביצירה היפה הזו, כך שאנו נשארים עם מנצח ותזמורת. סבטלנה מגיעה בפרק שש, בתפקיד האישה שמחפשת את יקיריה בהופעה מרגשת. אבל אז שוב יש מקהלה בעייתית. בסופו של יום היא לא הצליחה לקלקל. אבל תחשבו מה היה האפקט אם בנוסף לכול גם היתה לנו מקהלה…

לסיום. זו ביקורת מספר 100 שלי. ואולי נמצא קו מקשר בין ביקורת זו לביקורת 99 שהיא הביקורת הראשונה שהקדשתי, סוף כל סוף, לקולנוע. אמנם פרוקופייב הרכיב יצירה קונצרטנטית לפי יצירתו המקורית לסרט, אבל אם יש משהו יותר טוב מלשמוע את היצירה הזו של פרוקופייב עם תזמורת סימפונית מלאה בביצוע חי, זה לשמוע אותה בלייב עם הסרט מוקרן. לחוות את יצירת האמנות השלמה של פרוקופייב ואייזנשטיין, אני אומר בגניבה מווגנר. כבר היו דברים מעולם. ואולי זו האופרה החדשה.

דימיטרי שוסטקוביץ׳ – מן השירה היהודית העממית (אופוס 79א'), סרגיי פרוקופייב – אלכסנדר נבסקי (אופוס 78), אביה קופלמן – מגניפיקט עברי. קונצרט 4 בסדרה הליטורגית. המשכן לאמנויות הבמה. 11.7.17. פרדריק שאזלן, מנצח, אלה וסילביצקי, סופרן, סבטלנה סנדלר, מצו סופרן, וסוולוד גריבנוב, טנור, מקהלת זמרי קולגיום תל אביב (מנצח: ישי שטקלר), המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים (מנצח: סטנלי ספרבר), התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *