הסאטיר בקונצרט

באין רועה

על קונצרט מוצרט – המיסה הגדולה והרקוויאם.

הכול נראה מאוד מבטיח. מה בתפריט? מוצרט אהובי וארבעה יקירי המדור. הכוכבות הראשיות יעל לויטה ואלה וסילביצקי, המצטרפת החדשה ענת צ'רני והבן שבחבורה, מיודענו עודד רייך. התגבור שלהם בערב זה, קרי הטנור האמריקאי, המנצח האסטוני ושלוש מקהלות ישראליות לא היו במיטבם. וזה די חבל כי כשמדובר ביצירות ליטורגיות, הגברת הראשונה היא המקהלה. עוד לא החלטנו אם מה גבר על מה, זה שהרסו את הלקרימוסה מהרקוויאם, או זה שזכינו לביצוע מדהים של Et incarnatus est במיסה.

שתי יצירות של מוצרט ושתיהן פרגמנטריות. לא גמורות. לאן נעלם החלק השני של הקרדו… כלומר כל החלק הארוך מאוד מ-Crucifixus etiam pro nobis והלאה? לאן נעלם ה-Angus Dei, אותו חלק שמוצרט עשה איתו נפלאות במיסת ההכתרה שלו (K-317)? זה לא שמוצרט רצה לסיים את הקרדו בשיא אחרי האריה המדהימה והווירטואוזית  Et incarntus est… פשוט החלקים האלו אינם בידינו ולא ברור אם הם אבדו במהלך הזמן או שמעולם לא הולחנו. הסיפור על הרקוויאם הלא גמור של מוצרט מפורסם בהרבה וידוע גם מהסרט המפורסם אמדיאוס, שלוקה בהרבה אי-דיוקים היסטוריים, צריך לזכור. אבל לפחות מי שראה אותו התוודע ליצירה הנפלאה הזו שחלקים רבים ממנה מושמעים בסרט. במקרה הזה, לפנינו יצירה שלמה שהושלמה על-ידי תלמידו של מוצרט, זיסמאייר. מהטיוטות שנשארו ברור בדיוק אילו חלקים הועלו על הכתב על-ידי מוצרט עצמו. אבל ייתכן מאוד שמה שכתב זיסמאייר היה מבוסס על שיחות ועבודה עם מוצרט, ובכל מקרה, רוחו של המלחין בהחלט שורה על כל היצירה. ואם הרקוויאם הלא גמור הושלם על-ידי אחר, המיסה למרות שלא הושלמה, בכל זאת התגבשה ליצירה בעלת שלמות מוזיקלית, שמהווה אחד מהשיאים הנשגבים של המוזיקה המערבית.

ואם מדובר בשתי יצירות פרגמנטריות שזכו להיהפך ליצירות שלמות, הן בכל זאת נבדלות מאוד באופיין. המיסה שנועדה ככל הנראה לאפשר לאשתו הטריה של המלחין להפגין את יכולותיה הווקליות, היא יצירה לסולנים וירטואוזיים עם "פאוזות" של מקהלה… הרקוויאם לעומת זאת הוא פאר היצירה האנסמבלית, שמשלב בין קטעי מקהלת ענק לקטעי אנסמבל של ארבעה סולנים. אין כאן כמעט קטעי סולו ואם יש הם קצרים ומשרתים את היצירה ולא את הסולן. מעניין אם כן להשוות בין שתי היצירות כאשר את שתיהן מבצעים אותם סולנים. אבל כאן לכל יצירה היתה סופרנית משלה… יעל לוויטה הווירטואוזית במיסה ואלה וסילבציקי המדהימה ו"מחזיקת האנסמבלים" אליבא ד'דניאל אורן, ברקוויאם. אבל אני ראיתי פעם את יעל עושה גם את הרקוויאם… ככה למען האמת הכרנו לפני בערך 10 שנים, כשהיא ביצעה את היצירה (עם איילה צימבלר ואני לא זוכרת מי הבנים…) עם המקהלה הקאמרית תל-אביב בניצוחו של מיכאל שני, הרוח החיה מאחורי ביה"ס לשירת מקהלה ז"ל, שזכיתי ללמוד בו לא מעט שנים.

הפתעת הערב מבחינתי היא ענת צ'רני, שהפכה לפרזנטורית הלא-רשמית של האופרה הישראלית בקטעי הווידיאו המקדימים של האופרות וגם של קונצרט זה, ובאיזה חן היא מגישה אותם. כדי לפגוש קטעים וירטואוזיים למצו-סופרן, צריך לרוב להגיע ליצירות ליטורגיות (אלא אם כן שומעים רוסיני…) וכאן ענת ביצעה אריה סופר וירטואוזית, עם שלל קולורטורות והיה כיף להכיר יכולות שלה שלא היתה לנו אפשרות להכיר קודם לכן. הקהל מחה לה כפיים ובצדק, למרות שביצירות ליטורגיות לרוב לא מוחאים כפיים באמצע. וייתכן שבזכות האריה הזו היא היתה יכולה להיות כוכבת הערב, אלא שלמוצרט היו תוכניות אחרות והכוכבת שלו היא סופרן, לה הוא כתב את האריה הכמעט בלתי-אפשרית et incarnates est, רצופת הקולורטורות והקפיצות הנחשוניות ולא נשכח את הדיאלוג עם האבוב, כמה שנים טובות לפני זה עם החליל בלוצ'יה די למרמור (שהוא בעצם תוספת מאוחרת לאופרה של דונצ'טי). עד כדי כך האריה הזו מרגשת, עד שהאפיפיור פרנסיסקוס בכבודו ובעצמו ביקש לשבץ אותה במיסה של חג המולד בכנסיית סנט פטרוס בוותיקן, שם בד"כ שרים רק מזמורים גריגוריאניים… ומי נבחרה לבצע אותה אז? טוב אני חייבת להזכיר את זה, זה היה די מרגש – הסופרן הישראלית חן רייס. אמנם היו אנשים בקהל שלא כל-כך התלהבו מיעל וטענו שהקול שלה לא מספיק גדול (WTF?) ושיש לו יותר מדי ויברציות, אבל אני חושבת שהאריה הזו מיועדת בדיוק למישהו עם קול כמו של יעל, או במילים אחרות, בחייאת אמא שלכם, יש כאן ביצוע כמעט מושלם של האריה הבלתי אפשרית הזו וזה מה שיש לכם להגיד? אם כבר לא להתלהב ממשהו בערב הזה – יש לי כמה רעיונות יותר טובים…

למשל המנצח. אני כבר כתבתי את זה בעבר, אבל לפעמים קשה לי להבין למה להביא מנצח מחו"ל שלא מכיר את המבצעים אם בארץ יש כל-כך הרבה מנצחים שהיו מבצעים את היצירות האלו הרבה יותר טוב. הבעיה ניכרה בעיקר בתפקוד של המקהלה וגם בעבודת התזמורת. הסולנים, בעיקר במיסה המפוקששת, במילא עובדים על האריות הווירטואוזיות לבד ולפחות את זה המנצח לא קלקל. מבין 2 היצירות שבערב, אין ספק שהרקוויאם בוצעה הרבה יותר טוב וקרוב לוודאי שההכנה שלה כללה יותר חזרות מאשר המיסה. כדי לחבר 3 מקהלות שונות, ברמות שונות, שהוכנו על-ידי שלושה מנצחים שונים, לתפקד תחת מנצח רביעי, נדרשות הרבה מאוד חזרות משותפות ולא משנה כמה חזרות בוצעו אצל כל אחת בנפרד. אבל מתחת לפני השטח, לפני בעיות ההכנה של היצירות לביצוע: בעיות האחידות, חוסר הפוקוס, והקקפוניה שהשתלטה על קטעים רבים במיסה, נמצא החטא הקדמון של המקהלות בארץ – מקהלות חובבים שכוללות יותר מדי אנשים שהקולות שלהם לא מספיק טובים ויסלחו לי כל האנשים הטובים האלו שבאמת עובדים קשה ומשתדלים ולומדים והכול על חשבונם הפרטי וזמנם הפנוי ולרוב ללא תמורה. בהרבה מקרים במהלך הערב סקציות שלמות במקהלות (פעם הטנורים, פעם הבסים ופעם הסופרניות) שרו בקולות שטוחים וחלולים, חסרי ברק ונפח. ביצוע כזה לא היה צריך להגיע לבמה בכלל. ובכל זאת, בקטעים היותר מוצלחים בביצוע, ובמיוחד לנוכח התפריט שרקח מוצרט, עם קטעי פוליפוניה מורכבים והרמוניות מרהיבות ושלל מעברי דינמיקות שיוצרות מעין גלי קול מרהיבים שנעים בין פיאנו לפורטיסימו, מבצבץ לו הפוטנציאל של מקהלת הענק הזו, ובמיוחד בקטעי הפיאנו העדינים. זה בהחלט לא מובן מאליו לייצר פיאנו טוב ממקהלת ענק. אבל הפורטה לרוב היה צווחני וקקפוני.

המנצח לא הטיב להוביל את המבצעים. במיסה המצב היה הרבה יותר גרוע וגם מהתזמורת הוא הוציא צליל נוקשה, פטישי ומפורק, עם שמירה נוקשה מדי על הביט ובכלל הקצב היה מהיר ועצבני מדי. תזכרו מילת המפתח במוצרט היא המתינות. שום דבר לא צריך להיות מוגזם, גם לא הפורטה. הרקוויאם היה הרבה יותר מגובש, יותר זורם ואף למקהלה לא היו קטעי קקפוניה, למרות שכן היו מקרים של שירה שטוחה ומרוחה. גם הצליל של התזמורת היה זורם ויפה. אולי הביצוע של ה-lacrimosa היא הפרט שמעיד על הכלל: החלק הכל-כך מרגש הזה – לא ריגש. אמנם התחילו בפורטה יפה (אחד הבודדים בקונצרט שלא היה צווחני), אך הכול היה חסר ברק, חסר התלהבות וגם לא כל-כך מדויק.

הנה כי כן, את הקונצרט הזה הצילו הסולנים. יעל לויטה בביצוע מלא התלהבות ואישיות, עם ביצוע וירטואוזי מדהים. ענת צ'רני, גם היא בביצוע וירטואוזי נהדר. אלה וסילביצקי היתה בכושר פנטסטי. הקול שלה היה מלא, מהדהד, עם צבע נהדר, עוצמתי במידה (אפילו לרגע חשבתי שמחובר לה מיקרופון…) עם פוקוס מושלם. אנסמבל הסולנים ברקוויאם חייב לה הרבה על הסאונד המרהיב. פחות אהבתי את הטנור האמריקאי אריק בארי. שוב חזרנו לבעיית הטנורים… הכי קשה למצוא טנורים טובים. הצבע שלו סטנדרטי אך לא מלהיב במיוחד, הביצוע נקי אך לא מתלהב. עודד רייך (זמר בריטון בתפקיד בס) הפגין קול עמוק ומלא (אני אוהבת את הצבע שלו), אך ניכר שהוא לא שר ברג'יסטר הטבעי שלו, שהוא טיפה יותר גבוה, וזה היה מעט מתאמץ.

אבל סולנים ביצירה ליטורגית זה לא מספיק. שהרי מדובר ביצירה דתית, כלומר יצירה לקהילה. הקהילה יושבת על הבמה או בקהל ואחת צריכה להלהיב את השנייה לכדי התלהבות דתית אחת. ואם הקהילה על הבמה לא מתלהבת מספיק ואפילו מבולבלת ומתפרעת, הרגש הדתי – המטרה של היצירה הזו (או אם תרצו לתרגם לימינו – רגש ההתעלות הספיריטואליסטית) לא מתעורר. יצאנו בלא כלום.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *