הסאטיר בקונצרט

דובדבן ללא קצפת

על קונצרט 'שירת ההלל של מנדלסון' במשכן לאמנויות הבמה

Wunderbar – זה מה שכתבתי בפייס לדניאלה כבר בהפסקה. יוצא לי להתכתב קצת בגרמנית בזמן האחרון, אז זה נדבק… וגם היצירות היו בגרמנית. מנדלסון. הבעיה היא שדניאלה היתה נפלאה, אבל לצערי היא היתה כשושנה בין החוחים, יהלום זורח על רקע תזמורת מפוזרת ומקהלה מאכזבת מאוד. בחלק השני, עם מנצחת אחרת, ניכר שיפור גדול בגזרת התזמורת, אך עם התקדמות היצירה, הלכו וננעצו המסמרים בארון הקבורה של המקהלה המשולבת, עד שבקטע האחרון התייאשנו לגמרי וכבר לא ניסינו להבין מה הם אומרים. איזה מין צליל המהומי מוזר שלא הצליח להתגבר על תזמורת חזקה, אולי מדי. ממש נפלא מבינתי איך מקהלה די גדולה, לא מסוגלת להפיק צליל יותר משמעותי. מזל שהיו לנו את הסולנים. דניאלה סקורקה כאמור בחלק הראשון, ביצירה המפורסמת תהילים מ"ב ובחלק השני, שיר תהילה, יקירתנו אלה וסילביצקי ולצידה הטנור רב ההבעה, אלכסנדר יודנקוב. אני נזכרת לי ש-Wunderbar זה גם שיר מתוך המחזמר של קול פורטר נשקיני קייט, מין עיבוד חופשי לאילוף הסוררת של שייקספיר… בסרט ההוליוודי שרו אותו קתרין גרייסון והווארד קיל… תסלחו לי שאני נודדת לי קצת… לפעמים זה נדרש… צריך לחשוב חיובי… להיאחז ברגעים יפים…

טוב, נחזור למציאות. ונתוודה על האמת חד וחלק. שתי היצירות של מנדלסון שלפנינו הן פנינים מתוך הרפרטואר למקהלה. גדולים ממני העניקו להן את הכבוד להיקרא הממשיכות הישירות של העבודות של הנדל, האחיות הצעירות של המשיח ויהודה המכבי. שום דבר מזה לא ניכר בביצוע שלפנינו. תמיד, אבל תמיד, היצירות בסדרה הליטורגית יקומו ויפלו על הביצוע המקהלתי. ולמרות שאני טוענת שוב ושוב לבעייתיות של מקהלות החובבים בארץ, אני אחוזת געגועים כעת לביצוע הלא-רע בכלל של המקהלה בקונצרט סטבט מאטר של דבוז'ק, וזה לנוכח המקהלה הגדולה הזאת שלפנינו, מקהלת לאודמוס טה משטוטגרט, שהגיעה לארץ עם המנצחת ועם סולנים (הטנור ואחת מסופרניות המשנה); הנה, חשבתי, נזכה לשמוע מקהלה כמו שצריך, גם כשהיא מצוותת למקהלה ישראלית, מקהלת אורטוריו ירושלים. ואוי לאותה בושה. מזמן לא שמעתי מקהלה כל-כך תפלה. חיוורת, עם דיקציה לא ברורה בעליל, כמעט ללא שום מעברי דינמיקות. רגע פורטה אחד לא רע די בהתחלה, שגרם לי לחשוב שהנה הם כבר מחממים מנועים, היה ירייה בודדת באפלה. אמנם לא נשמעו כמעט קולות שטוחים במקהלה הזו, וברגע האקפלה, סקציית הגברים נשמעה לא רע בכלל (נקודת תורפה תמידית במקהלות ארצנו), אבל אם לא שומעים את המקהלה רוב הזמן, אז זה כבר ממש לא משנה… דרך אגב, "לאודמוס טה" זה מהגלוריה… אוף. למה קלקלו לי את מנדלסון.

אז במה מדובר: תהילים מ"ב (אופוס 42) היא יצירה קולית קטנת ממדים יחסית, מזמור דתי של קטע בודד, מסוג היצירות שלרוב מבוצעות באופן בלעדי על-ידי מקהלה, אבל כאן חידש מנדלסון והעניק את הפסוקים האישיים יותר לזמרת סופרן סולנית, כך שבין 3 קטעי המקהלה המרכזיים, משובצים שני קטעי הסולו שלה, הראשון – אריה איטית (בליווי מיתרים ואבוב, כמו אצל באך), רצ'טטיב קצר ואריה מהירה (עם מקהלת נשים), והשני – אריה כנגד רביעיית גברים, TTBB, כלומר 2 טנורים ושני באסים (כאן נבחרו 4 זמרים מתוך המקהלה). והיצירה השניה: שיר תהילה (או בשמה המלא: סימפוניה מס' 2 בסי במול מז'ור, אופוס 52) – סימפוניה במבנה נדיר, עם חלק מקהלתי ארוך, המשתרע על פרקים רבים, שדומה אולי רק לסימפוניה התשיעית של בטהובן בכך, אלא שאצל האחרון החלק המקהלתי קצר הרבה יותר. לסימפוניה 12 פרקים בסך-הכול, השלושה הראשונים תזמורתיים ותשעת הפרקים הבאים הם קוליים או מקהלתיים, לטקסטים שבחר מנדלסון מהתנ"ך הנוצרי בתוספת שיר תהילה מסיים. הקטעים המרשימים הם הדואט לשתי הסופרניות והרצ'טטיב לטנור.

שמחתי מאוד כשראיתי בפרסומים שבקונצרט הזה יהיו שתי מנצחות. אני תמיד שמחה על כל מנצחת אישה בפורומים כאלו. אבל, אלו שתי מנצחות של מקהלות. כך יוצא, שאם כבר נכנסות נשים למקצוע הזה, אז הן לרוב מנצחות של מקהלות בעוד הגברים הם לרוב מנצחים של תזמורות. בחלק הראשון, על תהילים מ"ב ניצחה נעמה נצרתי-גורדון, המנצחת של מקהלת אורטוריו ירושלים. לצערי הרב, אני צריכה לומר שלא הצליח לה. התזמורת היתה מפוזרת, המקהלה חיוורת ואלמלא דניאלה סקורקה המדהימה, הביצוע הזה היה פלופ מושלם. ועדיין, הניגוד בין הסולנית הנהדרת וסקציות תזמורת ומקהלה חלשות, הפך את היצירה למשהו לחלוטין לא מאוזן ואף מוזר. יצירה כזו לא אמורה להתבסס רק על סולנית. זה האיזון בין כל המרכיבים שעושה אותה. חלקים שלמים מקהלתיים, בימים כתיקונם פאר היצירה, רגעי שיא של יופי ורגש, נבלעו ועברו להם כצל. למה? ודניאלה היתה כל-כך טובה. היא שרה בלי תווים, וכך הידיים שלה היו פנויות והעיניים שלה היו פנויות והיא התרכזה כולה בלשחק את התפקיד. היא הגישה לנו לא רק שירה יפיפיה בקול הנהדר שלה אלא גם הבעה מדויקת. נוכחות שהיא איזון מושלם בין עדינות וחוזק. הנה רצ'טטיב מלא הבעה, צלילים נמוכים מלאים ויפים. אני כותבת לי בפנקס "איזה יופי" או "פשוט מקסים כאן" (כלומר בקטע ההוא)… ואז אני כותבת "המקהלה לא נותנת לה פייט". ודניאלה כזו מקסימה, שבהפסקה היא פשטה את השמלה ובאה לצפות בחלק ב' של הקונצרט…

ועכשיו לחלק העיקרי של הקונצרט, שיר תהילה. כאן המנצחת היא מוניקה מאירה וסקז, ילידת ברזיל, שהיא המנצחת של מקהלת ותזמורת לאודמוס טה משטוטגרט. היא מנצחת עם מקל, שלא כמו מקבילתה הישראלית בחלק הראשון, ויש לה תנועות קצת מוזרות וזוויתיות, אבל לא משנה מה זה יהיה, העיקר שזה עובד. היא מצליחה להחזיק את התזמורת קצר, מכניסה אותה לפוקוס ומוציאה ממנה צליל עשיר ומלא, כאשר כל סקציות התזמורת מאוזנות. הבעיה של חיוורון המקהלה לעומת התזמורת העוצמתית חזרה גם כאן, אז כנראה זו לא בעיה של ניצוח. אבל אני לא אחזור להתעסק בזה, זה מבאס אותי. למרות שווסקז היתה כל כולה ביצירה, שרה עם המקהלה, ניצחה עם כל הגוף, זה לא עזר לה להפיח חיים במקהלה. מה קרה שם, לא ברור לי. אבל לפחות השליטה שלה בתזמורת הסבה לנו נחת רבה בקטע הפותח האינסטרומנטלי הארוך של היצירה, עם מעברי דינמיקה חלקים, קטעי סולו יפים של כלי הנשיפה וגם מעבר מוצלח של מצב הרוח בין האלגרטו והאדג'ו (חלק 2 ו-3 של הפרק הראשון).

הפתעה לטובה נרשמה בגזרת הטנור, גזרה בעייתית כמעט כמו המקהלה ואף יותר. קשה מאוד למצוא טנור מוצלח, הן לקונצרטים והן לאופרות והנה כאן, יש לנו טנור שעיקר כוחו ביכולת ההבעה הפנטסטית שלו, לרבות שינוי גווני הקול מתי שנדרש, עד כדי כך שנזכרתי בדיטריך פישר-דיסקאו (למרות שהאחרון היה בריטון, כמובן). אלכסנדר יודנקוב, יליד רוסיה שפועל בעיקר בגרמניה, הוא בהחלט התרומה החשובה ביותר של היבוא הגרמני ואחת הפנינים בערב זה. אין לו קול מבריק ומרשים, כמו שמצופה מטנור אופראי, ואני קוראת שאכן, עיקר פועלו הוא בתחום הליטורגי. לשם הוא מתאים כמו כפפה. הקול שלו מבריק לפעמים, אך לא תמיד, רק איפה שמתבקש, ועיקר גדולתו בפרשנות יפיפיה ובהתחברות טוטלית לטקסט. השיא הוא כפי שמתבקש, באריה וברצטטיב בחלק 6 – אחד משיאי היצירה.

וכעת נעבור לסופרניות ביצירה זו. כאן יש סופרן ראשית, יקירת המדור אלה וסילביצקי (מזל טוב אלוצ'קה… הפתעה נעימה… 🙂 ), וסופרן משנית, שיצאה לה אל הבמה רק בקטע הדואט המקסים, והערב זוהי לירי דול הישראלית. אלה בכושר מצוין, עם קול צלול ונקי וכרגיל, עיקר כוחה באנסמבלים, עם יכולת ההתמזגות המופלאה שלה, שבטח סייעה להגיש לנו דואט סופרניות מרגש עם מיזוג נפלא בין הזמרות. לפחות לא פיקששו פה את שיאי היצירה. מזל שיש גם סולנים… והנה גם דואט מקסים עם הטנור והסיום של אלה באקפלה עם קרשנדו יפה. ואחר-כך שוב צריך לשמוע את המקהלה הזו…

סיכום: היה אמור להיות ערב מקסים, עם שתי יצירות יפיפיות של מנדלסון ואני לא תמיד אוהבת מנדלסון. אבל קיבלנו מאפה חצי אפוי. סוכרזיות זוהרות על בצק חצי נע. הסולנים המצוינים והתזמורת שנכנסה לפוקוס בחלק השני, לא יכלו לחפות על הבור שנפער בגלל המקהלה המאוד בעייתית. ואז חלקים שלמים ביצירות האלו הלכו לאיבוד. מה שמרכזי במקור הפך למישני, והבסיס לדובדבן שבעוגה נשמט. אז אולי היתה לנו עדנה בקטעי הסולו ובקטע האינסטרומנטלי, אבל בלי מקהלה כמו שצריך, לא היה בכוחם של כמה חלקים עשויים היטב להעיד על השלם. חבל מאוד.

שירת ההלל של מנדלסון, קונצרט 1 בסדרה הליטורגית, המשכן לאמנויות הבמה, 30.10.16. פליקס מנדלסון-ברתולדי: 1) תהילים מ"ב (אופוס 42), מנצחת: נעמה נצרתי-גורדון, סופרן: דניאלה סקורקה 2) סימפוניה מס' 2 בסי במול מז'ור, אופוס 52 – שיר תהילה, מנצחת: מוניקה מאירה ואסקז, סופרן – אלה וסילבציקי, לירי דול, טנור – אלכסנדר יודנקוב. מקהלה בשתי היצירות: מקהלת לאודמוס טה, שטוטגרט ומקהלת אורטוריו ירושלים.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *