הסאטיר בקונצרט

אשרי האבלים

על 'הרקוויאם הגרמני' של ברהמס בסדרה הליטורגית באופרה הישראלית

שלשום במסיבת העיתונאים שבה הוצגה העונה הבאה של האופרה הישראלית, התבשרנו על מותה של הסדרה הליטורגית ולאחר שביקרתי בערב שבו בוצע הרקוויאם של ברהמס הריני לברך על הדבר. שכן, שוב לא נצטרך לשמוע דמו לא קשור של יצירות אהובות שבהן נעדר המרכיב החשוב מכל – המקהלה. המקהלה, המרכיב העיקרי של כל יצירה ליטורגית מעצם היות היצירה הליטורגית יצירה שבין הקהילה והאל, ומה מייצג טוב יותר את הקהילה מאשר המקהלה. שהרי סולנים, כמו ביצירה זו, מייצגים את האל, או את הכומר, או את הנביא, המוביל את קהל המאמינים המתגשם במקהלה.

וזו פעם שניה השבוע, אחרי דון קרלו, שבה המנצח, טוב ככל שיהיה, מתרווח באופן יחסי, אך לא מתרווח מספיק. והתוצאה, אובדן הקדרות המתחייב בשתי היצירות. ואצל ברהמס, לפחות בחלקים הראשונים, הקודרים במיוחד והמייצגים את האבלים באבלם, כי אבל הוא קודם כל איטי. הקדרות נובעת מהאיטיות, מההתרווחות ואח"כ מהקולות העמוקים, אבל הם לא מחויבים, אולי גם הקרשנדו שברהמס כל הטיב להבנות בפרק השני, תורם לקדרות, כמו גם הפורטה שבסופו והדימינואנדו – אבל כאן, לא מספיק מרווח. הקרשנדו אכן נבנה באופן מדויק, מרהיב ומפעים על-ידי המנצח הרגיש קרל-היינץ שטפנס שמטיב לשלוט בתזמורת למרות שהוא מנצח כמו על מקהלה (עם הידיים), אבל הפורטה שבראשו צורם, הדימינואנדו לא מדויק או לא מתרווח מספיק והקטעים היותר שקטים – טוב, על מחלת המקהלות באולם הזה אתם יודעים, אם קראתם אותי כבר. אנו לא יודעים מי יותר גרועים, כלומר שטוחים, הסופרניות או הבנים… ובסוף זה נגמר בצווחות – במיוחד אצל הסופרניות (פרק 6 המסוכן) ונצפו קטעי קקפוניה. בחייאת, מילא האקוסטיקה המזעזעת של האולם הזה, אבל גם לשיר ביוניסונו בפרק השני לא יודעים כאן… ברגע שצווחות המקהלה כואבות באוזניים אנו אבלים, רק חבל שלא מהסיבה הנכונה.

כמה מילים על הרקוויאם הגרמני (Ein deutsches Requiem) של ברהמס (1868). להבדיל מהרקוויאם הקתולי עם הטקסט הקבוע פחות או יותר הלטיני, המתמקד באיומים מפני יום הדין והמאיץ בקהל המאמינים החוטאים לחזור בתשובה, ביצירה זו, הארוכה ביותר שלו, בחר ברהמס בעצמו מקבץ מדויק של קטעים מספרי הקודש, מתורגמים לגרמנית, שמתקבצים לרצף מדויק של עיון באבלות, באבלים, במתים ובחיים ועיקרו תקווה ונחמה לאבלים הנשארים, המייחלים לתחיית המתים. ככזה, הוא קודר ואבל מאוד בראשיתו, במיוחד מהפן המוזיקלי, והולך ונהיה רגיש ומנחם ככל שהוא מתפתח. מבנה היצירה מדויק וסימטרי, עם שבעה פרקים המהווים זוגות: 1-7 (בסולם פה מז'ור, הראשון נפתח במילים אשרי האבלים והאחרון באשרי המתים, כלומר ב‏-Selig sind…), ‏‎ 2-6(מעבר לסב-דומיננטה ודומיננטה בהתאמה, פרקים סוערים ומרשימים), 3-5 (הפרקים עם קטעי הסולו [למעט הבלחה של הבריטון גם בפרק 6], בסולמות חריפים, רה מז'ור וסול מז'ור בהתאמה, כאשר בפרק ה-3 הסולן מחפש את הנחמה, שמוצעת על-ידי האם המנחמת בפרק ה-5), ופרק רביעי מרכזי שלו (במי במול מז'ור), העוסק בגן העדן הנכסף.

אבל כוונות לחוד וביצוע לחוד. אם ברהמס כיוון למסלול בונה רגשות בפרק השני המהולל, עם הקרשנדו המתגבר מגל לגל כמיטב המסורת והאפקט הרומנטי המרגש, עד לרעמת תזמורת ומקהלה, פה היינו על אותו גל, כל קרשנדו אותו דבר. ואם התזמורת היתה טובה יחסית, הרי שאת המצע שהיא הגישה למקהלה, האחרונים זרקו לפח ובמקום להגיש ביצוע שחושב על איזה רגש הם אמורים להביע, אנו עדיין מתעסקים בטכניקה ירודה. ככה זה, כשהמקהלות בארץ בסדרות הליטורגיות הן מקהלות חובבים, ואלו שמופיעות במשכן (להבדיל מאלו של היכל התרבות), גם לא מצליחות לרוב לפתות לשורותיהן את הזמרים הטובים ביותר, במיוחד בסקציית הבנים הבעייתית. מי בכלל ילך להיות היום זמר מקהלה ולהשקיע בהובי כפוי הטובה הזה (שמשמעו בעיקר לשמוע כל הזמן רטינות… אני עדינה… של המנצח, שבצדק יתלונן על כך שהוא צריך לבזבז זמן על לימוד תפקידים במקום על עבודה תכלס על היצירה, ככה זה כשלא עומדים לרשותו זמרים מקצועיים וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הקולות). וזה המקום לציין כי היום גם התבשרנו על כך שבפעם הראשונה למקהלת האופרה יש הסכם קיבוצי עם הבטחה למינימום שעות בשנה. חסל סדר השבתה של כמה חודשים כשבאולם רצות הפקות עם מקהלות מצומצמות או מיובאות. הייתי מציעה לעשות עם המקהלה המעולה הזו סדרה ליטורגית כמו שצריך. אבל האקוסטיקה של האולם הזה, אוף.

ושוב בגזרת הסולנים רוויתי נחת, עם ביצועים קוליים נהדרים של שני חברים יקרים, עודד רייך ויקירת המדור אלה וסילביצקי. נתחיל מהסוף. אלוצ'קה היתה פשוט מושלמת. מהתו הראשון עם כניסה מדויקת ובניה הדרגתית של הצליל. ואחרי התחלה כזו, יודעים שכל מה שאחר-כך יצליח. כי ככה זה, איך שמתחילים ככה ממשיכים. לא פשוט התפקיד הזה בכלל. אמנם הוא לא מאוד גבוה, אך איטי וחסר נשימה… אבל אלוצ'קה לא רק סחטה כל תו, אלא כל רגש שיצק ברהמס לאם המנחמת בפרק החמישי. בשבילה זו דמות והיא נשארת בה עד לרגע שהיא יושבת על הכיסא. כתבתי בפנקס: יש לי צמרמורת. גם עודד מתייחס לחלק שלו בתור תפקיד והרבה לפני שהוא שר רואים שהוא יושב על הכיסא בתור דמות. עם זקן ג'ינג'י שמזכיר לי את הכוהן הייל מצייד מכשפות, זה דווקא מתאים כאן. אחרי הקונצרט, מאחורי הקלעים, הוא מספר איך הוא בונה את ההובלה שלו את הקהל – כלומר המקהלה. הוא גם מודה שכמה מילים, אפעס, לא היו מדויקות. לא הרגשנו, למרות שהיום לא הייתי רק עם המילים שמחלקים, אלא גם עם פרטיטורה מלאה באדיבות הסטודנטית החביבה שישבה לידי (עוד לא החלטתי אם זה תרם לי או הסיח את תשומת ליבי, אבל בהחלט היה כיף לראות את כל הקווים שרקח ברהמס. ואני חייבת לציין שביום ב' במסיבת העיתונאים, הבעתי משאלה להיכנס לחזרות ולשבת לי עם פרטיטורה… 🙂 ). מה שכן, היתה לי בעיה עם עודד בסקציית התווים הנמוכים, שלא היו מובחנים מספיק ונבלעו. לא יודעת מה קרה, כבר שמעתי את עודד שר נמוך בלי בעיות.

המקהלה, המורכבת משתיים, מקהלת הקיבוץ הארצי בניצוח יובל בן עוזר והמקהלה הקאמרית רמת גן בניצוח חנה צור, נשמעה יחסית טוב ולא נבלעה בקטעים הנמוכים או צרמה בפורטה. היא אפילו התעלתה לקרשנדו מרשים כשצריך, אם כי הדימינואנדו היה פחות מרשים. אבל אם בצליל השטוח והמעוך ובדיקציה הלא ברורה אפשר להאשים את האקוסטיקה, האשם בחוסר האחידות ביוניסונו, בקקפוניה ובפיזור הכללי, הוא על המקהלה בלבד. יחסית למקהלות אחרות באולם כפוי הטובה הזה, זה נשמע יחסית טוב, אבל בהחלט לא משהו שצריך לעלות על במות.

להבדיל מהמקהלה, התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור היתה טובה והמנצח המצוין כאמור, המתרווח בחוכמה אם כי הלא מתרווח מספיק, פיקד בביטחה על כל הסקציות ליצירת צליל מרשים, עגול ומלא ניואנסים, שנע מהכבד לקליל. אם כי אז נשפך עליו דלי חול עם שירת המקהלה.

לסיכום, זו לא פעם ראשונה שאני מהללת את הסולנים ויורדת על המקהלות. לפחות היום נתנחם במנצח מצוין. ובכל זאת, עם הורדת המסך על הסדרה הליטורגית, אני חושבת שצריך לבצע היערכות מחודשת ולהחזיר אותה. מדובר ביצירות היפות ביותר ברפרטואר. אלו בדיוק היצירות שאנו פשוט רוצים לשמוע שוב, רק שביצוע יהיה טוב. יותר מזה אנחנו לא צריכים. אולי כדאי באמת לבדוק איך מכניסים מקהלות שיישמעו טוב באולם הזה, מבחינת האקוסטיקה וגם מבחינת רמת המקהלה, כדי שנוכל ליהנות באמת מהיצירות הכה מרגשות, כמו למשל הרקוויאם המאוד מפורסם ואהוב של ברהמס שלפנינו.

בואו נחזיק ידיים ונתפלל לטוב. ככה היינו צריכים להרגיש לשמע היצירה הזו. עסקנו בטכניקה. שוב. אני משעממת את עצמי. רוצים מקהלה נורמלית. מה כבר ביקשתי.

נ.ב. היום באמצע הפרק ה-7 המסיים התעלפה אחת מחברות המקהלה. והנה נשמעה הכריזה: יש רופא באולם… המשפט הזה עושה לי דז'ה וו לסרט האהוב עליי אהבתה האחרונה של לורה אדלר. מזל שרק לסרט… לאחר מספר רגעים מורטי עצבים, ירדה החברה על רגליה מלווה על-ידי 2 חברים מהבמה והמנצח חזר על הפרק, שקיבל פתאום ריכוז שלא היה בביצוע הכמעט גמור לפני ההתעלפות. איריס מעדכנת שמדובר בירידת לחץ דם זמנית. בקשה מהחברות. מי שמרגישה לא טוב שתשב, יש מספיק בנות במקהלה גם ככה.

רקוויאם גרמני. אופוס 45, 1868, מאת יוהנס ברהמס. הסדרה הליטורגית, המשכן לאמנויות הבמה, 21.3.18. מנצח: קרל-היינץ שטפנס. מבצעים: אלה וסילביצקי – סופרן, עודד רייך – בריטון, המקהלה הקאמרית רמת גן (מנצחת: חנה צור), מקהלת הקיבוץ הארצי (מנצח: יובל בן עוזר).

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *