מומלצים

אבא אמר שאסור

על ההצגה 'אימא אמרה שאסור' בתיאטרון הבימה

פה הגבר הוא בתפקיד מסורתי יותר. זה שמחליט, זה שלמרות שאינו על הבמה, הסיבוך העלילתי הוא בהחלטתו, זה בעצם שמספק את המבט הגברי המכשיר את השרץ הנשי. מהלך שובינסטי קלאסי. אין לנשים קיום אלא בצל הגבר, לאור החלטותיו, ובעיקר דרך מבטו. אם אתה רוצה להכשיר סיפור של שחרור נשי, תן לגבר לספר אותו. לא שאין כאן דיון בתפקיד הגבר בחיי הנשים, אבל זה בעיקר לצורכי תפאורה סטנדרטיים. סטייל לא היה לי טוב איתו אבל נשארתי כי אז לא היו מתגרשים. להחלטה הגברית הגורלית שמניעה את כל המהלך הדרמתי כאן, אין בדיוק התייחסות ועכשיו, לך תבנה על זה מדינה. ...

הנה בסוף, מתוארת חוויית הגאולה שהתרחשה כרונולוגית בתחילה: הילדה ההיא שנולדה מחוץ לנישואין התארסה ככל אישה מהוגנת. האם גם לה אמא אמרה שאסור. ואולי העצמאות השייכת לאותן ילדות בלתי חוקיות, זכות העבודה, כמו לקורטיזנות בזמנו שהיתה שמורה להן זכות ההשכלה, נדרסת על-ידי הנרטיב של החוקיות, של הנישואין. ומי קובע בעצם. האמא, האבא, החברה או הנרטיב. מה בעצם גורם לכל הנשים האלו לבצע ללא עוררין את הנרטיב הזה שקבע גבר חולף בחייהן (שהרי קני גם נפרד מאשתו בסופו של דבר) ולחכות אותן 16 שנה. אולי בעצם כשאומרים אמא אמרה שאסור, עדיין כאן, אומרים אבא אמר שאסור. אבל אפילו לו זה כבר בטח לא היה אכפת יותר.

המשך לקרוא
מומלצים

התחנה האחרונה

על ההצגה 'דומיית המלחים' בתיאטרון תמונע.

דומיית המלחים. החלום ושברו, אולי. כמו החלום הציוני ושברו אצל וולף. החלום היהודי ושברו. בסופו של יום, כפי שדויד אומר בסוף המחזה, דומיית המלחים, היא העבר המפואר. השורש של הכול, המהות. גם היא דבר חמקמק. הוא מסתובב לו ברחוב עיירתו טולצ'ין, השטעטל, ממנה ברח אל עתיד מערבי של אמן אגוצנטרי. ניסה ליצור דמות של יהודי חדש. ניסה להיות אחד מהחבורה, חבר מפלגה מצטיין. יודע את כל התשובות לשאלון של לודמילה. החלומות שלה לא שונים משלו. גם היא רוצה להגיע לחוף התשוקה באחד השירים שלה. החיפוש הוא אוניברסלי.

המשך לקרוא
מומלצים

יש לנו טורנדוט

על 'טורנדוט' עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית

זוהי הפעם הראשונה שאני נוכחת בקונצרט של הפילהרמונית בתור מבקרת ואולי בגלל שאני חדשה יצא שיותר מאשר אהיה כאן מבקרת מוזיקה, נגזר עליי להיות מבקרת אקוסטיקה של היכל התרבות לאחר השיפוץ. שורה 21 כסא 50. זה המקום שלי. לא שמעתי את פינג-פונג-פאנג. קצת את הבריטון הרמן אולברה בתפקיד פינג, לא את הטנורים פאנג-פונג בנפרד ולא את כל האנסמבל ביחד. וזה חבל, כי יש להם חלקים חשובים ונרחבים באופרה, בתחילת המערכה השנייה ובמערכה השלישית כשהם מנסים לשכנע את כלאף לשתף פעולה. באותה מידה היה לי קשה להתרשם מהסופרן הישראלית הבינלאומית חן רייס, שלשמוע אותה חיכיתי, מפני שאם קולה עוד איכשהו נשמע באריה הראשונה שלה Signore, ascolta הוא כמעט ולא נשמע בכלל באריית ההתאבדות הסוערת ורוויית הניואנסים Tu che di gel sei cinta, החשובה כל-כך. גם הטנור גרגורי קונדה האמריקאי ככלאף, היה לא אחיד, לפעמים זורח ולפעמים נבלע. בסופו של יום, אין ספק שיש כאן בעייה אקוסטית עם הקולות הקלים. בעיית תדרים קצרים שמדוכאים ונבלעים עד שהם מגיעים למרום מושבי זה. שהרי את כל הקולות הגדולים שמענו מצוין. הבס ליאנג לי הרגיש והמרגש בתפקיד טימור, הטנור גיא מנהיים היקר והמוכשר בתפקיד אקטום, שהנפח והעומק של קולו הצילו אותו מלהיבלע. הבאס אברמו רוסלאן בתפקיד המנדרין היה בסדר וכאמור ילנה פנקרטובה, טורנדוט, שקולה האדיר פילח ללא בעיה את האולם המחודש של היכל התרבות. אבל גם אם לכאורה שמעתי אותם, אני לא בטוחה שלגמרי שמעתי אותם. מי ידוע כמה אוברטונים אבדו בדרך מהבמה ועד השורה ה-21.

המשך לקרוא
מומלצים

בית על גלגלים

על האופרה מאדאם בטרפליי באופרה הישראלית

ההפקה הזו הובאה לכאן בתור תחליף להפקה המובטחת והמבטיחה של אנתוני מינגלה מהמטרופוליטן. ורק בגלל הטייטל של לה-סקלה רוצים שנחשוב שזה איכותי. אבל בסך הכול, הקונספט הריאליסטי משמים, לא מרהיב ויזואלית ולא אומר שום דבר על הסיטואציה החשוכה בדברי ימי ההיסטוריה. כל מה שהוא צריך זה להיות נחמד ולא להפריע למוזיקה. אולי לכן, כדי לשמור על הנחמדות, פסעו להם אל מחוץ לריאליסטי, אל הפיוטי, בסוף ההפקה. מה, הם באמת יראו שלולית דם. אלא שהאופרה של פוצ'יני לא נחמדה. היא מרוגשת ויצרית ומצחיקה וטרגית והסט ובימוי השחקנים כאן לא תורמים כמעט כלום כדי לרומם את האופרה למה שהיא באמת. לרוב הם מורידים. וכך נותרנו עם כמה מבצעים, שלא יעזור מה יעשו איתם, הם עדיין יספקו את הסחורה. אז בסופו של דבר, אולי אירה היתה הפעם הרבה יותר טובה מאשר לפני חמש שנים, אך במבחן החבילה השלמה, ההפקה ההיא של טרלינסקי לוקחת בגדול. כי מבצעים טובים זה חשוב, אבל יותר חשובה החוויה הכללית. וכאן, למרות השבחים שלי לאירה וליונוץ במיוחד וגם ליתר המבצעים (בהסתייגות כאמור לגבי מבליאנוב), לרוב זה לא מתרומם. כנראה שבימוי סתמי הוא לא תמיד ללכת על בטוח. לפעמים אווירת הפיהוק מדבקת. משתלטת. גם על חלק מהנפשות הפועלות ובעיקר על התמונה השלמה. סולן אחד מוצלח או שניים, לא יכולים להציל את ההפקה הזו. במיוחד אם צריך לחכות למערכה שנייה כדי להתחיל לחמם מנועים. מי מבטיח לך שיישארו צופים אחרי ההפסקה.

המשך לקרוא
מומלצים

פיוז'ן

על קונצרט מס' 4, אלכסנדר נבסקי, בסדרה הליטורגית

ולמרות שכל היצירות בקונצרט זה מעניינות ומרתקות, במיוחד נהניתי מהמגניפיקט עברי, בעיקר כי לרוב לא שומעים יצירות חדשות ומקוריות, שלא רק שהן מעניינות ורעננות, אלא שהן גם בוגרות ומורכבות ובלתי צפויות ומעבירות קשת רחבה של רגשות, מהומור ועד כאבי הלידה, ששרות בנות המקהלה. פיוז'ן נפלא ומרתק של שלל ז'אנרים שמתעלה מעל מעמד קטלוג ולוקח אותנו למסע לא בארץ המוזיקה אלא בתוך עצמנו, עצמנו האישי ועצמנו הקולקטיבי. התזמור מרתק. יש כאן תזמורת סימפונית מלאה, שבחלק מהזמן היצירה עושה בה שימוש "קלאסי" ואז גם גורמת לה לנגן נגד הז'אנר, לא רק בשל תוספת כלים שאינם שייכים להרכב המקובל של תזמורת כזו, בעיקר בגזרת התופים וכלי ההקשה. מעבר לזאת, כמו בהזרה ברכטיאנית, המלחינה ציוותה לכל טקסט לחן שאינו בגזרת הז'אנר המצופה או המתבקש לאותו קטע. במיוחד הופתעתי ועם זאת נמלאתי נחת מהלחן שהוקצה לשורות מתוך השיר של רילקה. קטע שלרגע נשמע כמו מיוזיקל ולרגע ערבי עם סנר וכלי הקשה דומיננטיים. סוף היצירה בוחן בעצם את הקשר בין שירה ודיבור בקטע מרתק שמתחיל בכריזה של סולנית את משפט הסיום של הקטע קינה "מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני", ממשיך בחזרה קקפונית על טקסט המגניפיקט הלטיני, בליווי קקפוניה תזמורתית מתאימה וסופו בדיבור כאמור של קהל פטפוטי. אבל זה לא נגמר כאן. הסיומת בכל זאת כולה רעש וצלצולים וחצוצרות. בתרועה רמה. של התזמורת. מי ניצח במלחמת המוזיקה המאוירת הזאת. אנחנו. וקראנו להם לחזור להשתחוויה 3 פעמים או 4. מגיע להם.

המשך לקרוא
מומלצים

על כבלים ועל שחרור

על שלושה סרטים בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2017

שלושת הסרטים שבחרתי לראות בפריוויו של פסטיבל הסרטים, רחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב, הם גם באמת מדברים על מזרח ומערב, אבל בסופו של יום כולנו בני אדם שנאבקים בנרטיב גדול מאיתנו. גם כשאנו מדברים על אלוהות. ובעצם כול הסרטים האלו היו על דת. כל אחד על מאבק בדת אחרת, בעצם, בממסד של הדת. כנראה שג'יימס ג'ורג' פרייזר הסוציולוג הגדול צדק. הכול בסופו של דבר הכול אותו דבר, הארכיטיפים זהים. איך אנו מתמודדים עם האח הגדול הפרטי שלנו.

המשך לקרוא
מומלצים

קריאת כיוון

על 'פרידה' בתיאטרון הבימה

אז מצד אחד אני שמחה שהבימה נהיים אקספרימנטליים ומעלים בכלל יצירה מהסוג הזה, אבל בשורה תחתונה, למרות היופי, אין אופי. כלומר ליופי יש אופי... רק שסיפור הוא אפפס לא מספר. לא את זה של פרידה ולא כל סיפור אחר שיכול היה להוציא אותנו מרוגשים בסופו של יום ולא מבולבלים. אפילו לא סיפור של תנועה ומוזיקה וקומפוזיציה, כמו זה שזימנה לנו לדוגמה עבודת המחול המינימליסטית המפורסמת Dance של לוסינדה צ'יילדס, שראינו לאחרונה בפסטיבל ישראל. אז לפעמים גם זה קורה. הכול בסדר, אפילו יותר מבסדר, אפילו יפה. אבל זה לא זה. אולי זה כך, כי לא ענו כאן על השאלה החשובה ביותר. למה. לא למה מגיע לאביחי חכם, לא למה פרידה קאלו (אם כי גם זה לא סגור), לא למה ריקוד ולא למה הבחירות האמנותיות שבחרו כאן. אני מתכוונת ללמה הראשון, הראשוני. למה אנחנו בכלל עושים את זה. מה אנחנו רוצים להעביר ביצירה הזו. מה האפקט. בינתיים האפקט החשוב ביותר הוא של חוליה בשרשרת, של תהליך. של כיוון חדש שבוחנים בהבימה. נקווה שיבשיל בעבודות אחרות.

המשך לקרוא
מומלצים

פוסט

על החידוש של Dance  מאת לוסינדה צ'יילדס

רפלקסיה היא מילת המפתח הראשונה. הריקוד המקורי משנות ה-70 מוקרן, לפעמים כמה פעמים, ומסונכרן עם הריקוד הזהה בדיוק המבוצע על הבמה. לא בדיוק זהה. מה שונה. בראש ובראשונה תפיסת הגוף. אז כולם בעלי גוף כמעט אחיד, כמו בלרינות של בלט קלאסי. בלי ציצי בלי תחת, בלי שרירי ירכיים בולטים. מרחפים בתנועות עדינות, הידיים מרחפות אף הן עם תנועות ללא סיומות. והיום, יש לנו מגוון גופות, בעיקר אצל הנשים, נמוכות, גבוהות, מלאות יותר ופחות, כולן כמעט ללא יוצא מן הכלל בעלות גוף הרבה יותר אתלטי, התנועות הרבה יותר מובחנות, הקפיצות יותר גבוהות. לא בטוחה שבלי הרפלקסיה לשנות ה-70 זה היה עובד. אולי כן.

המשך לקרוא
מומלצים

איפה הפפריקה?

על האופרטה 'הרוזנת מריצה' באופרה הישראלית

זה לא העלילה המטופשת של שתי האופרות חפה מביקורת חברתית, אבל עדיין באופרטה כמו באופרטה, אנו במבחן המוזיקה ומה לעשות שנסיכת הצ'רדש כוללת נמברים סוחפים של צ'רדש מדבק ואילו מריצה, אפעס, עייפה למדיי. למרות השימוש במוזיקת הצ'רדש. והוואלס. בעצם, מה שמעניין ומתחיל לסחוף שם, זה דווקא ההשפעות האמריקאיות של עידן הג'ז של שנות ה-20 של המאה ה-20, הרגטיים, הפוקסטרוט וכד'. ובהתאמה, גם המערכה השנייה מתרוממת יותר. אבל איפה זה ואיפה נסיכת הצ'רדש. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הביצוע. אני אוהבת מאוד גם מחזות זמר, אבל לשם עוד לא הגענו. אם נסיכת הצ'רדש קרובה יותר לאופרה, הרוזנת מריצה נראית יותר כמו מופע ריוויו אמריקאי נחות. בעוד אחותה הגדולה הוצגה לראשונה ב-1915 תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, כשקיסר אוסטריה פרנץ יוסף עוד היה חי, כשהאופרה שלפנינו הוצגה לראשונה, בשנת 1924, כבר לא היה קיסר ולא קיסרות. אז אנו מצדיעים לקיסר החדש, אמריקה.

המשך לקרוא
מומלצים

ללא מילים

על שלושה מופעים בערב 'משמרת לילה' בפסטיבל ישראל

הדמויות שלו מדברות, יענו, בשפה שלא ברור אם היא שפה באמת, או דמויית שפה. אנו לא מבינים דבר וזה בסדר. אין לזה משמעות. לא צריך טקסט בעבודה הזו. רק אזכור לצורת התקשורת הזו. היא הנושא לפעמים אך לא המהות. מה שאנשים אומרים, האם אנו באמת מקשיבים למה שהם אומרים, או מתייחסים לזה שהם בכלל מדברים. עוד משהו שאנחליקה אולי צריכה ללמוד. מה שחשוב כאן, זה איך הם מבצעים את האקט הדיבורי. נאום של הבלונדינית במיקרופון. הגבר נראה יותר מתאמץ לרצות אותנו בדיבור, כנראה קשה לנו לקבל את מה שהוא עושה. הוא דמות גרוטסקית בקברט. מי את שתדברי איתנו, בלי הגדרה מינית ברורה ומהוגנת. בלונדינית בשמלה לבנה ופנינים. אליה אנו מתייחסים ברצינות, גם אם מתחת לשמלה יש לה בטן ותחת ענק, לכן היא לא צריכה לרצות. היא הרבה יותר רגועה בפרפורמנס שלה. גם האמן העירום מנסה לרצות. זה כל העניין. הוא בודק מסכות שונות. איזו מסכה אפקטיבית יותר.

המשך לקרוא
מומלצים

על העיוורון

על 'ומה אעשה בחרב הזאת?' של אנחליקה לידל, בפסטיבל ישראל

היפני שבישל את חברה שלו. זה מה שאמרו לי שזה היה. מבחינתי זה היה יפני שמדבר מהר מהר מהר. צלילים מונוטוניים להשלמת אורגיית העירום עם התמנונים. זה אמור להיות יפה. אבל לא משהו מיוחד. אני ראיתי יופי זה היה אלימות. האם זה שהטקסט הזה מקברי היה משנה לי משהו. אבל אני בקבוצת הבקרה. לא אמורה לקבל את מה שכתוב בבריפ של יון פדר. אולי בעצם אנחנו אנשי קבוצת הבקרה, אנו המיוחסים. אנו באמת זכינו לחוות אירוע תיאטרוני שבו יופי ואלימות לא מגיעים אלינו בפטפוט, אלא במעשה. ואנחנו, יכולים לצעוק, אם רק נהיה כנים עם עצמנו, עיוורים גאים, עיוורים. וגם חרשים בעצם. שמלכת הלילה לא רק עירומה ולא רק מבקשת שישתינו עליה. היא בעצם לא יודעת לעשות תיאטרון. כי תיאטרון זה לא רק פטפוטים. טקסטים אפשר לקרוא מהנייר. הקשרים רחבים לציטוטים של מישהו אחר, אולי מוטב להתרווח עליהם בניחותא כשאתה לבד עם עצמך. כשאתה מציג אותם, צריך ערך מוסף. גם אי הבנה היא ערך מוסף. אבל כשלא מבינים את הטקסט, המופע הזה לא מחזיק מים. אני לא בטוחה שהוא מחזיק מים כשמבינים את הטקסט. אבל הטקסט מעוור. אלמנט א' מפצה על אלמנט ב' ולא רואים.

המשך לקרוא
מומלצים

פלקט

על 'הטייפ האחרון של קראפ' מאת סמואל בקט, בביצוע רוברט וילסון, בפסטיבל ישראל

ניכור. מה זה אמר אז ומה זה אומר היום. חלום ושברו. אבל וילסון, זאת יש לזכור, מפאת גילו, כמו רינה ירושלמי, שייך לדור של החלום ושם הוא גם נשאר. כך שאנו מקבלים ניכור בריבוע. זה יפה, אך האם זה אפקטיבי. היום. ולכן תחילה עלינו לשאול מה אפקטיבי היום. זה רחב. אולי, האם ניכור אפקטיבי היום. מה נשתנה. שאז הניכור היה אמצעי זר, מוזר, מאיים. שוק. העולם היה רע, אחרי שתי מלחמות עולם מזעזעות. זה הביא לאופנת הניכור באמנות, בפילוסופיה. השורשים היו קודם, אך כעת הפטיש הלם בכל הכוח. המטרה: לזעזע. מוזר איך שתי מלחמות עולם, שהציגו לעולם רוע שאולי טרם נראה כמותו, עדיין השאירו את האנשים אנושיים, כך שהם יוכלו ללכת לתיאטרון ולהזדעזע מהניכור. פתאום התיאטרון עוסק באנטי-גיבורים, בייאוש, בכישלון. והאמצעים האמנותיים – ניכור. זה חידוש וזה גורם לאנשים לחשוב. אבל היום. בעולם המנוכר שלנו, כשכולנו אנטי גיבורים... זה פשוט נראה לנו אותו דבר כמו החיים שלנו, רק ביותר מסוגנן. ביותר יפה. אולי בגלל זה כדאי ללכת עד הסוף ולעטוף הכול בגוצ'י או בוורסצ'ה. הזיכרונות והכישלונות טובעים במותגים. אולי אז נזדהה. כלומר אולי אז תהיה לנו נחמה. אבל וילסון הוא מותג בעצמו, לא צריך קביים. אז לו נשאר רק כלב (והוא אפילו לא שלו, אלא בעצם של בקט).

המשך לקרוא
מומלצים

לעולם לא תצעד לבד

על ההצגה '1984' בתיאטרון הבימה.

מציצנות. לפי ראשי הפרקים שהכנתי מראש, זה אמור היה להופיע למעלה למעלה, כשציינתי שהאח הגדול הפך לכלי בידורי, למטחנת כסף, לאמצעי שיווק. אבל נסחפתי בהצגת הצד המציג. והנה צריך לדבר על הצד הצורך, הצד השני של אותו מטבע. אבל בעצם, בבואנו לתיאטרון, כולנו מציצנים. האח-הגדול הוא מן תיאטרון. לא רק שם, בתוכנית הטלוויזיה. גם באותה מדינה טוטליטרית. המציצנות שם היא כלי הישרדות. גם בתיאטרון היא אמורה להיות כלי הישרדות. מטפורית. ושאלת השאלות שאני שואלת בבואי לנתח את ההצגה הזו (סוף סוף אחרי 3000 מילה בערך) היא מה הערך ההישרדותי של ההצגה הזו. יש כאן כמה אופציות. אני אישית, מצפה לקתרזיס האימה. זה לא היה כאן. אש המרד לא הוצתה, גם לא מחשבתית, תודעתית. יותר מאשר זיכוך, ההצגה הזו מציעה לנו מירוק. מירוק רגשות האשמה שלנו. על שאנו מאפשרים את זה. כן כן. קראתם נכון, על שאנו מאפשרים את זה. על שאנו מציצים ונהנים מזה.

המשך לקרוא
מומלצים

ואט דה פאק איז טוטאל

על ההצגה 'בורדל טוטאל – הפסקת אש' במועדון הבארבי

הרגע הכי חזק הערב יצא מקלף של טארוט. האיש התלוי. החייל הירוי. שניהם תלויים הפוך עם הראש למטה. טוב למות בעד ארצנו. נסתיימה הפסקת האש. איש תלוי מסמל בטארוט הקרבה. הייתם מאמינים. תמיד בקלפים יש טוב ורע. תלוי בהיבטים, בהקשרים, כמו באסטרולוגיה. אז לטוב (נניח) זה: מוכנות להקריב כדי להצליח. ולרע זה: הקרבת יתר, הרגשה של נתינה ללא קבלה, הרגשה שהתמורה מעטה להשקעה. אתם קובעים לאן אתם רוצים לקחת את זה. כנראה זה תלוי אם אתם לימין או לשמאל.

המשך לקרוא
מומלצים

מאין באנו ולאן אנו הולכים

על ההצגה 'הסוחר מונציה' באקדמיה לאמנויות המופע
על ההצגה 'הגולם חי!' בתיאטרון תמונע


ברגע שיצרת יצירה, הריהי יוצאת לעולם ומקבלת חיים משלה. לא תמיד בהתאם לציפיות של יוצרה. היא גולם. אגדת הגולם היא אלגוריה פשטנית מאוד ומצד שני עוצמתית ובהירה מאוד לגבי היחס של היוצר ליצירתו, ביחס לאי היכולת של היוצר לשלוט, גם אם הוא מאלף אותה בקפדנות, באם היצירה תפעל לטוב או לרע ובאיזו עוצמה. לשלוט בנטיותיה ולהבטיח שלא תפתח נטיות שלא התכוון להן. למהר"ל מפארג, עם זאת, יש פריבילגיה. הוא גם יכול להמית, להשמיד את יצירתו. לרוב, אין הדבר כך. האדם יצר את הכסף כדי שיסייע לו ומאז הוא מנהל איתו מערכת יחסים הפכפכה של התרחקות והתקרבות. תנועת מטוטלת שנעה בין תקופות חומריות ודקדנטיות לתקופות של התעוררות דתית (שתי קצוות שחווה מי שרוחו מרחפת מעל, מקיאוולי, בפירנצה בימי חייו עת השלטון עבר מבית מדיצ'י הפזרנים לשלטון הנזיר הסגפן סבונרולה), או בתקופות מאוחרות יותר – בין תקופות שבהן שלטו האידיאולוגיות (ובכלל זאת אלו שיצאו נגד הכסף עצמו והמעמדות שהוא יוצר [ע"ע מרקס], למרות שהמעמדות נוצרו הרבה לפני עליית הקפיטליזם או עליית מעמד הסוחרים/בורגנות) לבין התקופות בהן הכסף היה חזות הכול (ימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 וגם ימינו אלו).

הניסיון לחקור את תקופת האידיאולוגיה הבראשיתית של התיאטרון העברי היא תירוץ ובו זמנית גם נורת אזהרה. זהו תוצר של תקופה שהגיעה לסף תהום, שגילתה שאימוץ דת הכסף עד אבסורדום, משאירה אותה עם כלום. לא רק מבחינת הוואקום המנהיגותי המדיני והלא-נודע הכלכלי, אלא עם ריקנות יצירתית. בחיפוש אחר תכלית, אוחזים בנו געגועים לאותם "ימי התום", לגן העדן האבוד, לתקופה שלא רק יצרו תיאטרון בחרדת קודש דתית ממש, אלא דה-פקטו יצרו את התיאטרון.

המשך לקרוא
מומלצים

ארגז חול

בעקבות 'בית בובות' באוניברסיטת תל-אביב

השאלה אינה למה אנשים הופכים עצמם לבובות, כמו שהיא מה זו התיילדות. שכן התיילדות אינה בובתיות. אלו שני דברים שונים שיכולים לדור בכפיפה אחת או שלא. נורה היתה בובה, אבל לא ילדה. ואילו כאן בהפקה זו, היא מנהלת גן ילדים שהוא כמעט כמו בית משוגעים, אותו נאלץ בעלה לחצות, כדי להגיע לאי של שפיות, המשרד שלו. או שמע להפך. הוא בורח לבועה (תרתי משמע) השקרית והמגוננת שלו, בעוד נורה צריכה להיאבק בסופות החול. לחולל סופות חול. להכניס את כולם לסחרחרת בקרוסלה שלה. נורה שמוציאה כמעט את כולם מעצמם, את בעלה, את כריסטינה, ד"ר ראנק כבר נמצא שם ממילא, ותעיד על כך התייחסותו המקברית למוות שלו עצמו. אולי מכיוון שכך, הקשר של נורה איתו כל-כך בלתי אמצעי. הדינמיקה היחידה בין שתי דמויות בהפקה הזו שמרגישה אמיתית. כי ילדים הם לא בובות מרוסנות ומתופעלות, ילדים עדיין נמצאים בעולם שבו הכול מותר, שבו מערכת האילוצים החברתית עדיין לא אזקה אותם להתנהגות בובתית זו או אחרת. ילד תמיד יבקש "את זה". הוא רוצה והוא מבקש מייד. ואם הוא לא מקבל הוא בוכה. מייד. אין לו עקבות ואין לו שיקולים. כמו קרוגסטד, שהיה בובה ונהיה הילד הרע. ללמדכם, ילד הוא לא בובה. למרות שיש כאלו שמתבלבלים. עד היום.

המשך לקרוא
מומלצים

מתי ננוח?

על 'באה מנוחה ליגע' של עדינה בר-און

עדינה מספרת במונולוג ההוא בספר, על התגובה של הנהלת "בצלאל" אחרי המופע הראשון שלה שם: "אחרי המופע הראשון נאמר לי במפורש שאני לא יכולה להמשיך לעשות דברים מהסוג הזה. ההנהלה גם הזמינה את הפסיכולוג של 'בצלאל' כדי לראות אם אני שפויה, והוא אכן ציין שאני פורטת על נימים רגישים מאוד אצל הצופה." כעת, אחרי שכתבתי את המאמר על הר אולימפוס אני שמה לב שהתיאור הזה, בהמשך לציטוט הקודם, מזכיר לי את השיר שלי על קסנדרה שכללתי במאמר ההוא. רוצים שנהיה נחמדות, אבל אנו לא יכולות. בבאה מנוחה ליגע עדינה אומרת "אני לא אוותר", "לכבוש", "לא לוותר". "אני לא יכולה". המשפטים קטועים, כמו מתוך שינה ולא ברור למה היא מתכוונת, האם היא לא יכולה לכבוש או לא יכולה לוותר. על מה היא לא יכולה לוותר... לא יכולה לוותר על כיבוש עבודת האמנות, על כיבוש הקהל, או שהיא לא יכולה לכבוש אותם? האם מדובר על ייסוריו הסיזיפיים של האמן הנע בין הרצון לאהבה לרצון להגיד את מה שחשוב לו, גם במחיר אותה אהבה. האם לכבוש את הקהל זה לזכות באהבתו או בתשומת ליבו, בכל תשומת לב: שנאה, אדישות, מבוכה... איך זה קשור לכיבוש האדמה הסיזיפי של גורדון... אני נזכרת במה שקראתי על ברנר. ברנר הכיר את גורדון כשחי במושב עין גנים (היום חלק מפתח-תקווה). כשעלה לארץ, רצה לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני, אך לא עמד בעבודת האדמה ונטש אותה במהרה, דבר שתיסכל אותו מאוד. ברנר וגורדון – שני עמודי התווך של העלייה השנייה, ידידים טובים ומנוגדים כל-כך: ברנר הצעיר הפסימי המתלבט, המתייסר, המייאש וגורדון המבוגר, האופטימי, השורשי, המאמין, המנחם. גורדון החל להעלות את הגיגיו החשובים על הכתב בעידודו של ברנר, אך ברנר היה הפה לדורו בסופו של יום. בין שני הקטבים האלו, נעים אי היכולת לוותר על הכיבוש ואי היכולת לכבוש של עדינה. בין ייאוש ותקווה. שבכל זאת ואף על פי כן, תהיה הבנה, תהיה אהבה.   (16.6.16)

המשך לקרוא
מומלצים

גם קסנדרה היתה פה

על הר אולימפוס מאת יאן פאבר בפסטיבל ישראל

ואז אני שואלת את עצמי, איפה צריך למקם את הפרפורמנס על הסקלה שבין התיאטרון שבו לחלוטין איננו משתתפים לבין מסיבות טבע שעצם היותן הוא הקהל (בסיוע די. גיי. ודוכני אוכל). האם מסיבות הטבע האלו הן הבככנליות או הדיוניסיות של היום? ואם כך, איך התיאטרון יכול להחיות את הפולחן, זה בכלל אפשרי...? מה שנשאר זה רק לדבר על... אולי בצורה מיוחדת... אבל לדבר על... להפתעתנו, אפילו לא זרקו עלינו שום דבר מבליל הנוזלים, גושי הבשר ופתיתי הנייר שטינפו לגמרי את הבמה ואת רוב המופיענים. הדיסטנס היחיד נשבר כאשר ה"שחקנים" דיברו ישירות אלינו, כלומר שזה נראה שהם מדברים ישירות אלינו. בעצם, הם כנראה באמת דיברו אלינו רק בחלק האחרון ובמהלך נרקיסיסטי מושלם הם ביקשו: "תנו לנו את אהבתכם". שוב ושוב ושוב ובין לבין טוורקינג סוחף. הקהל נכנס לאקסטזה ולא דקה אחת לפני. זה מה שהכי מתקרב כאן למסיבת טבע, הקהל התחיל לרקוד לצלילי המוזיקה המקפיצה. "נערים נאים,/בחורים, זקנים, גברים – כולכם מחאו נא כף בעז,/כי חביב מאוד על בקחוס חסדכם הרב מאוד." דומה, לא? הציטוט הזה הוא מבת סמוס למיננדרוס, בתרגום זילברשלג. מאה 3 לפנה"ס, קצת יותר מאוחר משלישיית הטרגיקונים הידועה: אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, מאה 5 לפנה"ס. כבר אז ביקשו מהקהל למחוא כפיים. אבל לא לפני. כי לפני, בימים ההם, השחקנים עוד היו חלק מהפולחן הדתי, בני הקהילה שכל אחד מבניה תורם לקיומו, למרות שידוע כי קיבלו שכר כספי על עבודתם. וכעת בימי מיננדרוס, הפולחן כבר לא שם, רק התיאטרון, ושכרם של השחקנים, שכרם הרוחני, הוא בתהילתם, בכבודם. יאן פאבר וחבורתו רוצים אהבה, רוצים תהילה. זה לא פולחן, זו הצגה.  (12.6.2016)

המשך לקרוא
מומלצים

התוספת שלא תופסת

על ההצגה 'אנה' בתיאטרון הקאמרי.

ההצגה הזו מתחילה בפריס ב-1947... כן, אני יודעת... אנה פרנק מתה הרבה קודם לקראת סוף המלחמה (ביררתי: פברואר-מרץ 1945), אישה במעיל אדום מסתובבת בפריז פוגשת דמות של מו"ל שאליו היא מדברת בעצם כל ההצגה, ושאותו היא לא מזהה, עד לשלבים מאוחרים של הסיפור. הוא מזמין אותה למסעדה והיא מזמינה בצרפתית (לא טובה, בכוונה?), עוגה עם הרבה קצפת, אותה היא אוכלת עם הידיים במהירות, וגם את הקצפת, כן... הגסטה השואתית הזו מוכרת לנו. לא סתם אמר בסוף הערב המחזאי השוויצרי שסוף סוף את ההצגה משחקים שחקנים יהודים שמכניסים לה מעט מההיסטריה היהודית. אנה פרנק של דנה מיינרט היא קצת ילדת כפות צווחנית ומעצבנת. כפסע בין הדמות המעצבנת ואובר-אקטינג... אבל המיתוס גובר על הכול... ובעצם רוב ההצגה, התעסקתי במיתוס ושברו, בין מה שיכולתי לקלוט כילדה בתחילת שנות השבעים ובין מה שאני קולטת כעת, בין מה שאפשר היה לדבר עליו אז ובין מה שאפשר לדבר עליו כעת. הנה אנה מורידה את המעיל האדום ונשארת עם שמלה תכלת עם טלאי צהוב. ברגע של בלאק אאוט בריא שכחתי לרגע מה זה ואמרתי לי בעיני רוחי 'מגן דוד צהוב' וכל מה שחשבתי עליו היה באותו רגע, איך אנשים טובים, נבונים, משכילים, היו מוכנים להסכים לצעד המטורף הזה של סימון בפיסת בד על הבגד? בהצגה של אז היתה סצנה שלמה שבה אנה מתנפלת על פיטר שעומד להסיר את הטלאי ממעילו, כי אם יצא החוצה ללא הטלאי יאסרו אותו (אבל ללא הטלאי איך בעצם יזהו שהוא יהודי...) ואז היא מבינה שהם לא יצאו החוצה. גם פה היתה סצנה כזו, אך הרבה יותר מינורית. ואז חשבתי על לואי אלתוסר ועל החיבור שלו ideological state apparatuses – מאיפה בא הציות העיוור הזה... ואיך זה שאוטו פרנק השכיל להבריח את משפחתו מגרמניה להולנד, אך במקום לברוח הלאה, הוא שקד שנה שלמה על הכנת מחבוא. הנה גם המשפחה שלי (מצד אמא) ברחו מגרמניה להולנד, כמו משפחת פרנק בתחילת שנות השלושים, אך ב-1936 הם כבר היו פה וכך נמנע ממני הסטטוס של דור שני או שלישי או איך שקוראים לזה. ומה היה קורה אם לא היו עוצרים את רומל במצריים?  (6/5/2016)

המשך לקרוא
מומלצים

אגו – תיעוד – זיכרון

על ההצגה "הנסיכה האמריקאית (חוזרת)" בתיאטרון תמונע.

בסופו של יום, מה שעובד בהפקה הזו אינו "המאוים". "המאוים" שוב אינו האפקט המתבקש אלא הנושא. אנו מדברים על המאוים ומה שעובד פה זה ההזדהות הרגשית שלנו עם השחקנים ועם הסיפור. בסיבוב של 360 מעלות, חזרנו לאפקט התיאטרוני המוכר והטוב. אבל זה בכל זאת ממקום אחר. הקתרזיס שלנו אינו נובע כאן מתחושת השליטה והשחרור של "זה לעולם לא יגיע אלינו" אלא דווקא מזה שאנו רואים שהמצב כך אצל כולם. זוהי נחמה פורתא או לא כ"כ קטנה, כפי שלימדה אותנו המחאה החברתית משנת 2011. שכן המחאה הזו לא יכלה לו לנרטיב ששולט בנו בלי שנוכל לשנות בו כמעט דבר, לשינויים הכלכליים הקיצוניים המתרגשים על העולם ושסופם עוד לא נראה באופק, אך היא לימדה אותנו שחוסר היכולת להתמודד עם העולם הזה, עם ה"מאוים" הזה, הוא נחלתם של רבים, של הרוב, ולא רק של קומץ לוזרים או אאוטסיידרים שלא יכולים להתמודד כשורה עם המערכת. המסר כאן הוא בהחלט של הזדהות ונחמה.

מוקד החוויה השתנה. אנו כבר לא נחלקים לשני מחנות מובחנים של צופים ומציגים, מאיימים ומאוימים. הגבולות מטשטשים. הנה המציגים אומנם מזיזים אותנו מפה לשם ומשחקים בנו, אך העלילה משחקת בהם. אנו מזדהים איתם כי הם כמונו, כי גם אנחנו, לפחות בהכרתנו, נשחק בהם, אם רק תהיה לנו הזדמנות. זה שם המשחק היום. מלחמת כוחות.

אבל הרי טענתי שהמופיען הוא אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים. אז איך אם כן אנו מזדהים איתו? זו לא ההזדהות הידועה עם הדמות המוצגת לנו. הדמות כאן לא קיימת, רגע אחרי שעזבתי את האולם ויצאתי אל האור של יום שישי בצהרים. אני לא חושבת עליה יותר. היא לא נכנסה לי ללב ולא יצאה כמה ימים. זו השלכה. אנו מזדהים עם עצמנו (אני הרי סובייקטיביסטית חריפה). זה משהו נרקיסיסטי, כמו כל ההתעסקות שלנו בחפצים בעידן הזה, כמו כל ההחפצה האקסהיביציוניסטית המוגזמת, התמונות שלנו שאנו משתפים באופן בלתי פוסק עם העולם ברשתות החברתיות, החיצוניות החשובה, הכסף החשוב, ההגיגים בלירה שכול אחד משחרר לעולם (כל העולם במה במובן המילולי). מישהו בכלל זוכר מי עומד מאחורי ההגיג שכרגע הוא עשה לו לייק? מישהו בכלל זוכר מה היה ההגיג הזה? למה אנו צריכים תיאטרון אם אנחנו התיאטרון? אולי בעצם אנו צריכים קהל... (22/2/16)

המשך לקרוא
מומלצים

יש אלוהים

על האופרה "אמהות" במרכז מנדל.

אופרה ישראלית מקורית חדשה. והפעם זה לא התהליך שחשוב, זה לא עצם הניסיון ששווה הערכה. זהו הדבר האמיתי. דה ריל דיל. אופרה שגדולה מסך חלקיה, שמוטב ותמצא את דרכה לרפרטואר קבוע של בתי אופרה ותישאר שם. הנושא נצחי – הסיפור התנ"כי והטיפול מפתיע, מעורר השראה ומדויק מאין כמותו. אלוהים היא אשה. אשה היא אלוהים, או "לפחות מה שנשאר ממני". אלוהים היא עדיין המניע, המספר, אבל הוא גם זה שכאן, מוציא מהצל לאור, למרכז הבמה, את הנשים, גם לאחר שילדו את הבנים. "קחי את בנך את יחידך" הוא אומר לשרה ומראה שהדילמה אינה רק של אברהם. היצירה הזו, שכונתה על-ידי מחברה דוד זבה "תמונות אופרה", שכן איננה מספרת סיפור אחד רציף, משלבת טקסטים שלמים מהתנ"ך וביניהם טקסטים שכתב זבה עצמו בהשראת התנ"ך ולא רק. ביחד, מבחינה ספרותית וגם מבחינה מוסיקלית, נוצרת יצירה שאין שלמה ממנה, שזה כבר הישג גדול מאוד.

מלאכת מחשבת של שעטנז בין קטעי התנ"ך וקטעי הפרשנות המרעננת של זבה, יוצרים כאן יצירה, שרק מבחינה ספרותית נטו חשובה מאין כמותה, בעצם ההצגה של זוויות חדשות ומרעננות לאופן ההצגה והתפיסה של "האמהות". ארבעת האמהות הנחשבות (שרה, רבקה, לאה ורחל) וארבעת האמהות שאינן נחשבות (בלהה, זליפה וקטורה היא/או לא היא הגר). זבה מתעסק בתמות כבדות, מתבל את היצירה באמירות פמיניסטיות, אפילו רדיקליות, ... ועדיין העיסוק הוא עדין, קומוניקטיבי, וקרוב לליבנו. הוא מצליח להעביר באופן יוצא מן הכלל שלל רגשות נשיים, כבר ברובד הראשון של הטקסט ואח"כ מעבה אותו ברובד המוזיקה וברובד הביצוע. בליווי המוזיקה של זבה, קטעי התנ"ך מעולם לא נראו מעניינים יותר. עיקר ההישג של זבה הוא בפיסוק ובדגשים המעניינים שהמוזיקה שלו מעניקה לטקסט התנ"כי, לפעמים מאשר לפעמים מערער ... וכל כולה של המוזיקה היא הנחיה חכמה לטקסט, ששואלת שאלות, בעוצמה או בעדינות, או בהפתעה או בהשלמה, בחיבורים מעניינים ומעוררי מחשבה.

זוהי יצירה לקולות נשיים וככזאת, בחר זבה בארבע הקולות הנשיים האופייניים: סופרן ראשון (גבוה), סופרן שני, מצו-סופרן ואלט, כאילו היצירה נכתבה למקהלת נשים (SSMA) והדבר ניכר בהרמוניות המופלאות שהוא רוקח בין הקולות בדואטים ובטרצטים. בכלל, אולי בשל היותו של זבה זמר בעצמו, הוא יודע לכתוב נכון לזמרים ולא מטיל על הזמרות שלו קווים מוזיקליים בלתי ניתנים לביצוע או כאלו שגורמים להן לשיר שלא ברגיסטר הטבעי שלהן, כמו שנצפו לאחרונה במחוזותינו באופרות מקוריות (האדונית והרוכל/פרמונט, האשה המופלאה שבתוכנו/נצר). זה לא שאין ביצירה קווים קשים לביצוע, אך עדיין נשמרת הבהירות של הטקסט, כאשר המוזיקה משרתת את הטקסט ואת הפרשנות ולא הטקסט נאנס לתוך המוזיקה.  (2/1/16)

המשך לקרוא