מומלצים

קורסים תחת העומס

על 'יותר – מי – די', פרפורמנס מאת עדינה בר-און ובביצועה.

אז אולי הקופסה השחורה היא לא סתם 'זיכרון', אולי היא גבול. זיכרון מתייחס תמיד לנקודה בזמן. נקודה בזמן שבו הוא לכאורה התרחש. והנקודה בזמן ממנה אנו צופים בו. או אולי במרחב, אומרת עדינה, כשהיא מזמינה אותנו לנוע במרחבי הזיכרון. זיכרון הוא משהו שנחווה אחרת על-ידי כל אחד. כל אחד רואה את הזיכרון וגם את הגבול אחרת. זיכרון הוא שילוב של זיכרון קולקטיבי וזיכרון פרטי. ההביטוס של בורדיה. מה צריך לזכור ומה אני בוחר לקחת, האם אני מסכים או לא עם מה שאני אמור לזכור. גבול הוא גם גבול ההסכמה. הזיכרון מייצר את הקולקטיב, מייצר לו סטרוקטורות, היררכיות, אבני נגף. גבול הוא גם הגבול בין הפנים, האני, והחוץ, החברה. הזיכרון מייצר בית. איפה הבית שלי. לפני הזיכרון, מאחוריו, מצדדיו. עדינה מניחה את אותם שלושה חפצים, כורסא, שולחנון, דגל. בית, בית, חברה. בית, בית, מדינה. לפני, מאחורי, מצדי הקופסה השחורה הזו. מנסה לדייק את המיקום. מנסה להעביר ממקום למקום. כמה דרכים לעבור יש. כמה דרכים להעביר. כמו כל הדרכים לזכור.

המשך לקרוא
מומלצים

משהו השתבש

על שיחת-המופע Uncaged של תיאטרון מיסתורין באפליקציית זום.

ברשתות החברתיות, כל מה שקורה, אמור להיות אמת, אולי לפעמים אמת מתוגברת, מיופה, אבל עדיין אמת, שהשיפורים שלה, אולי קצת מוציאים אותה מתחום האמת לתחום האידיאל, לתחום הספקטקל, כשמצד שני, יש מי שמשתמש באותם כלים עצמם כדי לערער על הספקטקל בפרט ועל פולחן הצריכה בכלל. האמת שהפכה משהו מאוד נוזלי ברשתות האלו פוגשת את האמת המאוד ברורה של התיאטרון, של הספרות, של התנ"ך. של הארכיאולוגיה. האם באמת האמת של הארכיאולוגיה והתנ"ך היא כה מוחלטת. מי החליט. איזו אמת גוברת כאן, זו של הרשתות או זו של התיאטרון. או אולי זו של המציאות.

המשך לקרוא
מומלצים

ההולכים בתלם

על המחול 2019 מאת אוהד נהרין בביצוע להקת בת שבע.

ממרום שנותיו, ודרך פריזמה של המגמות של השנה החולפת, 2019, כשם היצירה, חוזר נהרין לעסוק בתימה שהעסיקה אותו כבר בהתחלת הקריירה שלו ומגיש עבודה מהודקת, בשלה ובצוק העתים, או מפאת גילו, פסימית הרבה יותר.

העיסוק הלוקלי לכאורה במצב המלחמה התמידית בישראל, כלומר העיסוק בציונות ושיברה, מתברר בעצם רק לאחר מחשבה וניתוח של בדיעבד. על פניו היצירה עוסקת בנושאים אוניברסליים כמו סדר ופריעתו. יחסים בין אינדיבידואל וקבוצה. מיינסטרים ושוליים. תרבות ותרבות נגד. והיא עושה זאת הן באמצעים צורנים-פורמליסטיים ריקודיים והן באמצעים תמטיים, כאשר הריקוד משמש כאן לא רק כאילוסטרציה, כמופע בידור, כתיאטרון, המוצג לקהל חיצוני, אלא גם בתפקידו המקורי, כמסמן השתייכות לקבוצה.

אנסמבל הרקדנים המדויקים והמיומנים מגישים לנו חוויה מרתקת, שלמרות הפסימיות שהיא אמורה לשדר, ולמרות שפע הקטעים התזזיתיים, מתגלה כחוויה מדיטטיבית תרפויותית הודות לקטעים השקטים והאיטיים יותר שבהם היא מאפשרת לנו להתרווח בחוויה ולהרהר בה.

המשך לקרוא
מומלצים

ברשת המוסכמות

על ההצגה 'הנודדים' בתיאטרון גשר.

כל יתר האלמנטים, משחק, מוזיקה, תפאורה, תנועה. יש רגעים יפים, הם, כלומר אייב והפנטזיה ג'וליה, רוקדים טנגו מתואם להפליא במרחק פסיעה זה מזה. בואו נאייר את זה, נגיד שזה אמיתי ולא אמיתי בעת ובעונה אחת, קצת עם כפית, אבל יפה, מעניק הנאה אסטתית... גם אייב המנגן על הפסנתר, המפרק את הפסנתר. בגילום שלומי ברטונוב, גם מוזיקאי, שאחראי פה על המוזיקה. כל האלמנטים כולם, לא שאני יכולה להעיד עליהם יותר מדי, כאמור מן השורה ה-19. כל מה שראיתי זה נמלים הולכות אנה ואנה, אפילו לא הבחנתי בכך שלאייב יש זקן. חלק מהם אני רואה כפול, ככה זה שמזניחים את קניית המשקפיים לרחוק ובכל זאת, זה לא המקום שממנו צריך לכתוב ביקורת, גם אם צריך לפעמים לכתוב ביקורת ממקום זה למען כל האנשים שיושבים שם, אם לא בשביל פידבק למי שעל הבמה. אני באמת לא מבינה, היום, למה צריך בכלל יציעים, מה זה משרת כשרואים מופע תיאטרוני ממרחק כזה. בעידן סרטי היוטיוב בסלולרי, אני אתקדם מימי הטלוויזיה, המרחק התקצר כבר מכמה מטרים לכמה עשרות סנטימטרים, מה הטעם. כל שנותר לתיאטרון להציע הוא הקרבה הבשרית, הנשימות שנושמים עליך המופענים. קשר העין איתך. זה מותר התיאטרון היום. צר לי. ולכן, כל יתר האלמנטים, שלא יכולתי להתרשם מהם, תיאטרון הרי לא חוויתי כהלכתו, אלא רק טקסט, וכל האלמנטים הללו, לא בדיוק שרתו את הטקסט הזה, שם למעלה בשורה 19 ביציע. וכנראה שגם בשורות קרובות יותר, אבל אולי קשר העין פיצה. האם היה קשר עין.

המשך לקרוא
מומלצים

מיטות מסתובבות

על ההצגה 'מי כמוני' בתיאטרון גשר.

קצת קשה לא לנסות להשוות לאיזה סרט בית משוגעים ידוע, אם כי קצת פחות כבד מ-2 הנזכרים לעיל – נערה בהפרעה (1999), אמנם שם על טהרת הבנות בלבד – אבל איך בת שבע בתור אליזבת מוס השרופה (טורץ'), או אלמה בדמות אנג'לינה ג'ולי (היא היתה ASPD, הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, כלומר פסיכופתית בלשון העם, אבל אותו הארס והפתיינות קיימים). ברק בדמות וינונה (היא היתה BPD, הפרעת אישיות גבולית, אמנם, אבל אותו אשכול) או עמנואל הקשור בדמות אנג'לינה הקשורה. הבנתם, יש שטנצ'ים קבועים. כאן זה אפילו ביותר שטנצ'ים. רוצים עוד קצת: אונס בגיל 13 (אלמה), דוד מתעלל (בת-שבע), בת שבע חייבת לצאת לחתונה של אחותה, שלא ידעו שהיא מאושפזת, סליחה משיגענע, אחרת השידוך יתבטל. האב אפילו מדבר איתה באידיש על הבמה. אבל היא אריה. אז בוא ננסה שיטת טיפול היישר מסיפורי רבי נחמן (הסיפור המקורי מובא בתוכנייה), כי אין כמו להתאים טיפול לאוכלוסייה לה הוא ניתן. אבל שלא תבינו לא נכון, זה דווקא היה יפה ומרגש הקטע הזה. לעמנואל הורים קצת דפוקים, שאולי הם צריכים ללכת לאשפוז ולא הוא, לאלמה ולתמרה – יש אמהות שלא כ"כ שמות עליהן ורק באות ברשימת דרישות בלתי אפשרית ולברק – זוג הורים שמתים מפחד מהתקפות הזעם שלו. הוא הרג את אמא שלו במכות על זוטא, היא שכחה ללחוץ על כפתור ההקלטה ולא צילמה אותו. מפה לשם, מי שצופה בהצגה יכול לחשוב שפגועי נפש הם אנשים שפשוט החיים התעללו בהם ולכן הם כאן. מינית או לא מינית. ואם ידוע שהתעללות מינית והזנחה או הורים חולים במחלת נפש יכולים להיות סיבה לשיגעון אצל ילדים, הרי גם ידוע שברוב המקרים הם בכלל לא מביאים לשיגעון ויש פגועי נפש שמחלתם בכלל לא נובעת מגורמים כאלו. יש התפרצות ספונטניות, יש חסך בשינה בצבא שידוע כגורם להפרעות לרוב, מחלות נפש, אפילפסיה וכד'. טוב, לא רלוונטי, אנו עוסקים במחלקת נוער. הם לא יגיעו לצבא... המחזה שלפנינו עדיין עסוק בכיסוי כל הכיוונים והשטנצ'ים, שקשה לפרוץ מזה עם משהו מרגש. ובכל זאת זה קורה. אה כן ועוד שטיק, עמנואל האוטיסט שמדקלם מהזיכרון את המכתב לדודה מניה שאלמה קרעה לגזרים. מי אמר ריין מן (1988) ולא קיבל, גם שם אשפזו אוטיסט בבית משוגעים. מחיאות כפיים סוערות לסולו גבע בסוף הקטע הזה. מגיע לו. הוא צעיר המשתתפים, בן 13 בלבד ובהחלט המצטיין של הערב. ותסלחו לי אם שכחתי להזכיר כמה שטנצ'ים, היו ממש הרבה.

המשך לקרוא
מומלצים

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת

על 'לאה'/אנסמבל פספורט, 'פני-שטח'/נופר סלע, 'בין לבין'/עדינה בר-און, 'חצאית כאן קודקוד'/ חן לוגסי, עדי דרורי, קרן שפט.

ארבע היצירות שעסקתי בהן כאן, אני מוצאת בהן מעין דוגמה לקול האישה בארבע דורות שונים, איזו אבולוציה הוא עבר, למרות שכל העבודות נוצרו כעת, בשנה שנתיים האחרונות. אבל הן פֶה וקול לדמויות בנקודות שונות בזמן. בד בבד, המסע הזה לגילוי קולה האותנטי של האישה מקביל להתגבשות ולקונקרטיזציה של האתוס או המושג של ארץ ישראל. לאה גולדברג היא היער הבראשיתי, זה שבורא את האישה המשכילה במעבר המאה בכלל, את האישה המגשימה כאישה ואת האישה כחלק מהמעשה הציוני, כמישהי שרוצה לתרום בלי לוותר כהוא זה על עצמה, כמישהי שבוראת את עצמה במקביל לאתוס הציוני שעדיין נבנה. ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממחיר הוויתור על מקום האישה הקלאסי של אשת-איש ואמא. ארץ ישראל כמדינה עדיין לא קיימת. למרות ההתיישבות ועזיבת הגולה, המדינה עדיין בגדר חלום, רעיון שקורם עור וגידים בעקבות מושא של ציווי דתי עתיק יומין, וגם היחס לכאן או לשם לא ברור. גולדברג, כברנר לפניה, נותנת ביטוי להתלבטויות (הלא כל כך מקובלות כבר בזמנה, כאמור). עדינה בר-און, שהתחילה לפעול בשנות ה-70 המוקדמות, מייצגת אישה בתהליכי יציאה מהיער, רגלה נטועה מצד אחד בדמות האישה המדוכאת הקלאסית ומצד שני היא משתמשת במניפולציות חכמות שמראות לנו שמה שרואים מכאן לא רואים משם. בסופו של דבר מתגלה שמי ששולט בעניין זו דווקא היא ולא הגברים, כלומר לא הקהל. היא כבר ממש לא מעוניינת לרצות אף אחד, להתקבל על-ידי אף אחד, כמו שרצתה גולדברג. מבחינת הלוקליות, עדינה פועלת בין לבין, בין מדינת ישראל כמקום קיים ומוגמר, ומלחמותיה כעובדה קיימת ובין אירועים דומים בעולם, עד כדי מחיקת המיקום למעין אין-מקום כמעט תמיד (למעט אולי נוף וראו עיוני בהשלכות הלוקליות במאמרי על היצירה). נופר סלע, הגיעה לדף לבן, היער בוּרַא. וכעת מתחילים לשאול שאלות. ממקום אולי נקי. שום דבר לא ברור מאליו. כל אתוס נתון לבחינה מחדש, בגלל שאנו מבינים שצריך כל פעם לחתום מחדש על הברית, לבדוק אותה שוב, זהו תהליך בחינה שמיועד להפוך אותנו לטובים יותר, לשפר את מה שהתקלקל. לחשב כיוון מחדש. בדו-שיח ולא באקט כמעט מתאבד של גולדברג, או בתחינה ובמניפולציות של עדינה. מעניין שדווקא היא יכולה בעצם לתת לנו הרגשה נוחה לשיחה כזו. יש גם יתרון בהיות האישה סוג של מטפלת טבעית... מישהו ששואל ממקום רגוע ולא לוחמני, אבל גם לא מתחנחן ולא מרצה ולא מתחנן ולא מניפולטיבי. זה מתאפשר, רק בגלל שהמקום שלך כבר הרבה יותר מובטח בשיח, ההקשבה כבר מובטחת לך. זה מתאפשר כי הארץ שלנו, הזכות עליה, ההימצאות שלנו כאן הרבה יותר קונקרטית, ברורה. גם הדיון בה קונקרטי – במגמות גיאוגרפיה ולא במגמות אמנות. או שלפחות אנו מוכנים, רוצים, מתאווים לדון בה בצורה קונקרטית ולא בצורה מרומזת, אמנותית, ערטילאית. הבנות של חצאית כאן קודקוד אפילו לא שואלות. הן קובעות עובדה בשטח. וזה אפילו נראה לנו הגיוני ונכון, אם כי לרגע קצת מוזר. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להתרגל לזה, כי ככה זה. יש נשים לוחמות. נקודה. אבל רגע, האם הן נלחמות כמו גברים או עדיין נלחמות בשביל עצמן. ועדיין, נלחמות על הארץ. המלחמה הזו על הארץ, ביצירה הצבאית לחלוטין הזו, אולי הנשים הופכות שוות זכויות בה (במלחמה, זאת אומרת), אבל היא עדיין ארץ במלחמה. הקיום המלחמתי התמידי הפך למובן מאליו. שום דימוי חלום לעתיד של שלום, שלום עם שכנים, שלום עולמי, כמו שאולי משתמע מהעבודות של עדינה, לא קיים כאן.

המשך לקרוא
מומלצים

סדק בחומה

על ההצגה 'סילוואן בין הזמנים' בפסטיבל עכו.

השיח לא מתקיים רק בין הדמויות בהצגה לבין עצמן, כי אם גם בינינו לבין עצמנו, כשההצגה עצמה מהווה סוכן שיח פוטנציאלי. אנו כצופים נחשפים לנתקים ואי-רציפויות נוספים שהדמויות לכשעצמן לא מודעות אליהן, הן רק אובייקטים בשפה שמרכיבה את השיח שלנו. אנו רואים את העבר של הרובוט 'שרונה', את כל השכבות הארכיאולוגיות שלה, את אימאן, הסובייקט שהיא היתה פעם בסילוואן (בסיפור המסופר ההצגה), ואת סמירה, השחקנית שמגלמת אותה, שהיא במקרה זה, גם אחרת פלשתינית, שהובילה אותנו לכאן וגם צצה בין הסצנות, שהיא בעצם סובייקט אמיתי שהשתרבב לו למישור שבו כולם היו אמורים להיות אובייקטים בעלי מאפיינים סובייקטיבים (כלומר דמויות). עצם העיסוק בהצגת תיאטרון, מייצר עוד מישור התייחסות. אבל כאן, לא מציגים לנו משהו לינארי, אלא קטעים קטעים תלושים ומחוברים מחדש של חלקים שונים ממציאויות שונות, מבטלים את ההפרדה לא רק של זמן ומרחב בסיפור המסופר, כמו בזיכרון אצל דלז, אלא גם בין מישורי ההצגה השונים, המומחזים, וגם בין אלו המומחזים ובין האנשים שמגלמים אותם. כמו הריזום של דלז והקפלים המצויים בו. סמירה מספרת לנו בתחילת ההצגה פרטים אמיתיים על חייה שלה, איפה היא נולדה, כמה אחים יש לה, חוץ ממנה כולם סטרייטים, היא אחות מוסמכת. לא סתם האקספוזיציה הארוכה הזו. והנה פתאום גם לאימאן יש חברה, מאהבת, שמוחזקת כקלף נגדה על-ידי השב"כ שמאלץ אותה לפנות נגד אביה, מאהבת שהיא שתולה של השב"כ, "וחנאן, המאהבת שלך הנחמדה והיפה? עובדת בשבילנו כבר הרבה זמן. כבר כשהכירה אותך אמרה לנו שאת מטרה קלה, אימאן רעבה לאהבה, כך בדיוק היא אמרה לי... בבקשה, אל תקחי את זה קשה. ובכל פעם שהיא מפתה מישהי או מישהו, אחותה מקבלת סבב הקרנות בהדסה. אז אל תכעסי עליה." האמת של השחקנית נשתרבבה לדמות שהיא מגלמת. אולי זה חלום שלה, שבו הכול מתערבב. הרי היא מזמינה אותנו בסוף ההקדמה "לצפות בסיוט שלה." אני חושבת ש"אימאן רעבה לאהבה" זה בעצם אימאן רעבה לחירות, להגדרה עצמית, כמו האב, הרעב לאהבה, שיוצא לדייט עם האלמנה ח'ורייה, חירות בערבית.

המשך לקרוא
מומלצים

כל העולם במה

בעקבות ביקור במוזיאון תל-אביב לאמנות

האם בטון זה אכן רע. תלוי את מי שואלים. יש מי שבחברה הישראלית שגדר ההפרדה דווקא מסמלת בעבורו שקט, ביטחון, חוזק, עוצמה, שליטה, עצמית, יציבות. חומה זה גם הכותל המערבי, למרות שהוא מאבן ולא מבטון. והשימור שלו במשך הדורות, לא נעשה מטעמים חברתיים אינדיבידואלים אלא מטעמי פולחן, כלומר מפאת אתוס קולקטיבי, כך שאין לכלול אותו בקטגוריה המוזיאלית. כך אולי מצד שני, גם גדר ההפרדה יכולה להיות קיר של דמעות. של מי שהתיחום הזה, לכל הדעות, מגביל אותו. אולי גם הם יוכלו להקצות לו משמעות הרבה יותר ממה שהוא באמת. הנה, מציירים אותו והוא במוזיאון. אבל מוגבה. לא באמת מגיע לרצפה. איקון. נשען על הקיר. דקורציה. הוא אפילו לא אמיתי. תרמית. תפאורה. האם זו תפאורה לעבודה אחרת לידה הוא מוצג. לציור אחר שבו שני אנשים שחורים נושאים משא לפני גדר דמוית חומה (זה אבסטרקטי מידי בשביל באמת לקבוע). הפרשנות, זה ידוע, היא רלטיבית. מה מונח ליד מה. לפי מה אתה שופט דבר מה, כנגד מה.

המשך לקרוא
מומלצים

מה יהיה בסוף

על ההצגה 'וניה.גרסה' של פרויקט רב תרבותי, בתיאטרון הבית.

זה מה שקורה שמחפשים יציבות (אפשר להחליף ב:משמעות) בעולם שהוא הכול חוץ מיציב. הדבר היחיד שבאמת יציב הוא לא הרצון להגשמה.... הוא החיים... אמרו את זה קודם לפנינו... אלא שאז הרצון לקדמה, של המהפכנים הבולשביקים, של הפוטוריסטים, המחיקה של הכול כדי להגיע להגשמה, היתה קהילתית, חברה צודקת. הקהילה תגשים את הלאומיות שלה על-ידי מחיקה שיטתית של קהילות לא ראויות. ואז היה עולם ריק מתוכן. אבסורד א'. שכחנו אותו. יצקנו משמעות חדשה לעולם. השקפה חדשה. לא אידאולוגיה קהילתית תביא לגאולה. רק כסף. קפיטליזם שוב, אבל הפעם להמונים, לכל אחד בנפרד. נרקיסיזם. הון פרסוני, פרסונלי. לא צריך את מרקס כדי לפרוע אותו. מרקס הפסיד, הקומוניזם זו טעות היסטורית, אין חברה צודקת. אפשר להגיע לאבסורד גם בלעדיו. או שאבסורד ב' זו פשוט המחלה או התשובה למחלה של המאה ה-21 של אלו שלעולם לא יגיעו באמת להגשים את עצמם. דיכאון קליני.

המשך לקרוא
מומלצים

אנחנו יותר מתורבתים

על 'קן הקוקיה' בתיאטרון הקאמרי

באופן גורף, אולי יהיה ניתן לטעון שבקן הקוקיה המשוגע הוא לא העיקר. הוא משל. המהות שלו מנוצלת, מודחקת ובעצם לא קיימת. הוא משל לאנשים הנורמליים, כלומר המערב, בקונפליקט שלהם עם המזרח הטוטליטרי, הצוות המטפל, או בעצם האחות ראטצ'ד. השיטה של הפיקוח ההדוק על החוסים כמשל לפיקוח המדינה הטוטליטרית על אזרחיה. כמה פעמים במהלך ההצגה כתבתי לעצמי בפנקס 'צפון קוריאה'. זו המדינה היחידה שנשארה היום, מהסדר ההוא ששלט אז בכל מזרח אירופה. להבדיל, במרה/סד קיים שימוש בשיגעון, אם כי באופן אולי הפוך ב-180 מעלות. כאן המשוגע, בהיותו במחזה בתוך מחזה, בהיותו אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים, נהיה שפוי. הוא מסמל את השפיות, את הדיון במהות החיים, מול המשוגעים והנורמליים שלהם מוצג המחזה (בתוך מחזה). אבל וייס/ברוק לא מסתפקים בזאת. שני הרבדים של המחזה, המחזה החיצוני והמחזה הפנימי מאפשרים חיבורים שאפשריים רק במחזה פנטסטי. החיבור בין המחבר דה-סד והדמות שיצר ז'ן-פול מרה, שהיה פעם דמות אמיתית (אולי סד הכיר אותו), אבל כעת הוא ייצוג שלו. ובתורם שתי הדמויות, האמיתית של דה-סד והמיוצגת של מרה, שתיהן מיוצגות על-ידי שחקנים. מעבר לזאת, יש לנו חיבור בין דה-סד וקולומייה (גם הוא דמות במחזה), בדיון אודות מהות הטיפול ומשחקי הייצוג. אולי כמו מק'מרפי והאחות ראטצ'ד. אלא שפה לא מדובר במלחמה אלא בשיתוף פעולה. דרך-אגב, הדיון של דה-סד על החיים, אינו עם המשוגע שמגלם את מרה, אלא עם מרה עצמו. גם כאן בעצם, המשוגע, הוא ייצוג של כל דבר חוץ מהדבר עצמו. בעצם, כל דיון שיערך על משוגעים אינו נערך עם המשוגע, או על המשוגע, אלא על איך שאנו רואים את המשוגע. משוגע קיים אצלנו רק כייצוג. כייצוג של מה שאנו לא רוצים להיות, או כמשהו שאנו רוצים להיות, או כשמשהו שמסמל איזשהו שינוי שאנו צריכים לעבור. בעצם כל הדיון על המשוגעים באשר הוא, הוא דיון בינינו לבין עצמנו על עצמנו.

המשך לקרוא
מומלצים

אחרי שהאדם יושמד ישארו רק מקקים

על 'האם יש מקקים בישראל?'  מאת נסים אלוני, בעקבות קריאה מבוימת בקאמרי.

ואולי הרגע המרגש מכל, ההשתחוויה כמובן, כל השחקנים ותמונה אחת גדולה של מי שכבר לא איתנו ואיתנו יותר מכל, נסים אלוני. שבחייו לא זכה ואנו מקווים שמהשמיים הוא מביט בנו מרוצה... טוב, בטח הוא רוצה להחליף כבר כמה משפטים...

ולא רק פלא שעולה מחזה של נסים אלוני, אלא שסוף סוף נגאל מהמגרה המחזה האחרון הגנוז. שעבר דרך ייסורים גם בניסיון הנוכחי להפיקו, והתקבל ונקרא ונדחה, והוגש ולא קיבל מימון, ונידון ובסוף ירד מסדר היום בלא כלום, עד שמצא לו בית. לא ממש בית, במה זמנית וחד פעמית. כמו הפסיון שמוצג בו.

בואו נשנה לו את הסוף. או שלא. אל תהרגו אותו יותר. את נסים אלוני. המבקרים שהיום יגידו בריש גלי, אלוני הוא גדול מחזאי ישראל, אלוני ולא חנוך לוין בעל הלובי הבלתי נלאה, הם אלו שמיררו אז את חייו. שהורידו את המסך על יצירתו מוקדם מוקדם מדי. הם מכים היום על חטא. אולי כי זה קשה, קשה להבין את המורכבות, את השכבות הרבות, את הקישורים ביניהם. והקהל, כמו שאומר אלוני, רוצה בידור. לא רוצה לחשוב, לא רוצה להסתבך. רוצה לצחוק. והתיאטרון רוצה לעשות כסף. כמו אוסקר. והפוליטיקאים רוצים שהכול יהיה ברור, מי נאמן ומי לא. אם יש מקקים או לא. אבל אנחנו אמנים ואנו צריכים לשאול שאלות קשות. לצעוד לירושלים כדי שנוכל באמת לזכור, מאין באנו ולמה באמת אנו הולכים לאן שאנו הולכים. מי ירים את הכפפה. מי ירשה לנו באמת לשאול, בצבע מלא ומעל במה רחבה, האם יש מקקים בישראל?

המשך לקרוא
מומלצים

ציד מכשפים

על 'ציד המכשפות' בתיאטרון הקאמרי

השם האנגלי שנתן ארתור מילר למחזה אינו מתרגם לציד המכשפות. זה שם עברי שניתן לו בגלל נושאו. השם האנגלי The Crucible משמעו מצד אחד כור היתוך ומצד שני מבחן. בדיוק שני הקצוות של הניסוי החברתי הזה שממחיז מילר. מה כוחה של החברה על הפרט. מה כוחו של הפרט כנגד החברה. השאלה הזו היא אלמותית והיא עומדת למבחן בימינו אלו ביתר שאת. ציד המכשפות המודרני לא התחיל עם ‎#metoo. תופעת השיימינג הציבורי ברשת וההתאבדויות שהיא גורמת קיימים זה מכבר. ציד המכשפים המודרני הנוכחי הוא רק אחד מהביטויים שלה. מי התחיל אותו. אולי אחיו של הרווי וינשטיין ששאף להשתלט על חברת ההפקה. אולי עיתונאי משועמם. הם לא תכננו שזה יגיע לאן שזה יגיע, מישהו התערב להם והניע את זה לכיוונים בלתי צפויים. זה תפס תאוצה שאיש לא חלם עליה והפך לכוח ממשטר שדורס כל דבר שעומד בדרכו. מי שיעז כעת לצאת נגד כוח המשטור הזה, דמו בראשו.

המשך לקרוא
מומלצים

אובססיה ותהילה

על 'נפוליון – חי או מת!' של תיאטרון החאן הירושלמי

מהי תהילה? כמו בהנסיכה האמריקאית, אלוני מקביל הקבלה ישרה או הפוכה – בין תהילת השחקן ותהילת המצביא או המלך. אבל מציאות ימינו מעוותת את ההבחנה הזאת. ההכפלה של כל אחד ואחד מאיתנו כל הזמן, בעיקר על-ידי עצמנו, הופכת את כולנו לשחקנים תמיד, ליצורים שפעולתם נקבעת במידה רבה על-ידי הייצוג המיידי שלהם במדיה החברתית ובכלל, לבוראי דימויים, לדימוי במקום לדבר עצמו. כמה מתאים ואירוני, שהאמיתי אצל אלוני, כלומר נפוליון הממשי – הוא נפוליון מת, רוח, דימוי, מזכרת. הדמות שנקראת במחזה נפוליון האמיתי, והיא לא אחת, היא בעצם ייצוג, השתקפות של הנפוליון המת הרואה את עברו לנגד עיניו. כמו בסדרת הטלוויזיה מנהרת הזמן.
כולם רוצים להיות נפוליון, מצליחנים, אלילי הנשים. לשים על עצמם את המסכה המתאימה. רק האמיתי לא הבין על מה המהומה. שהרי הוא רק אדם ואדם הוא אפסי, שלא כמו ייצוגו שהופך להיות סמל. והמת – הוא בכלל באובססיה. איזו אובססיה – לשמר את הייצוג שלו ללא רבב. התבלבלתם. או אז, בריגלה עושה סדר וחסל.

המשך לקרוא
מומלצים

לא רועמת מספיק

לקראת ועל 'מיכאל קולהאס' הבימה

העם מחפש את מי שיתווה את גבולות הקבוצה, את מהות הקבוצה, את מי שמתווה לו מה יהפוך אותו לשייך. השייכות קודמת לצדק, כי רק בשם השייכות, הקבלה של ערכי מוסר מסוימים, אפשר לבקש צדק, לפי החוק שאותו מוסר מנסח. אלא שהכוח הזה, לברוא מחדש את מהות הקבוצה, אינו נמצא לרוב בידי מי שנתון למרות הקבוצה. כנראה שהנוירוטיפיקלים והפסיכופטים נדרשים זה לזה כדי להתקיים. ויש דוגמה למשטור חברתי מימינו אלו. מישהו זרע את הזרע, אבל כעת האזרחים עושים בשבילו את כל העבודה בחינם, כשהם מוקיעים כל שמאלני כבוגד וכאויב העם. הנה לכם משטור של אזרחים בינם לבין עצמם.
...
אצל מיכאל קולהאס, המצב מורכב יותר. שכן הוא חבר מוכר ומכובד בחברה בה הוא חי, זה שזוכה לאמפטיה ברורה ומובנת מאליה, עד שהיא מופסקת ואין הוא מבין בכלל מאיפה נפל עליו הדבר הזה, מאיפה נשללה האמפטיה הזו, הכבוד שלו. הוא אינו יכול לחיות ללא כבוד, ללא אמפטיה ולכן, הוא מייצר לעצמו קבוצה נפרדת, אחרת, שבה הוא מקבל את האמפטיה הזו, קבוצת המורדים שאותה הוא מנהיג. והמשטור של הקבוצה הזו, הלכידות שלה והרצון הקולקטיבי לנקמה, הוא הרסני.

המשך לקרוא
מומלצים

התחנה האחרונה

על ההצגה 'דומיית המלחים' בתיאטרון תמונע.

דומיית המלחים. החלום ושברו, אולי. כמו החלום הציוני ושברו אצל וולף. החלום היהודי ושברו. בסופו של יום, כפי שדויד אומר בסוף המחזה, דומיית המלחים, היא העבר המפואר. השורש של הכול, המהות. גם היא דבר חמקמק. הוא מסתובב לו ברחוב עיירתו טולצ'ין, השטעטל, ממנה ברח אל עתיד מערבי של אמן אגוצנטרי. ניסה ליצור דמות של יהודי חדש. ניסה להיות אחד מהחבורה, חבר מפלגה מצטיין. יודע את כל התשובות לשאלון של לודמילה. החלומות שלה לא שונים משלו. גם היא רוצה להגיע לחוף התשוקה באחד השירים שלה. החיפוש הוא אוניברסלי.

המשך לקרוא
מומלצים

מאין באנו ולאן אנו הולכים

על ההצגה 'הסוחר מונציה' באקדמיה לאמנויות המופע
על ההצגה 'הגולם חי!' בתיאטרון תמונע


ברגע שיצרת יצירה, הריהי יוצאת לעולם ומקבלת חיים משלה. לא תמיד בהתאם לציפיות של יוצרה. היא גולם. אגדת הגולם היא אלגוריה פשטנית מאוד ומצד שני עוצמתית ובהירה מאוד לגבי היחס של היוצר ליצירתו, ביחס לאי היכולת של היוצר לשלוט, גם אם הוא מאלף אותה בקפדנות, באם היצירה תפעל לטוב או לרע ובאיזו עוצמה. לשלוט בנטיותיה ולהבטיח שלא תפתח נטיות שלא התכוון להן. למהר"ל מפארג, עם זאת, יש פריבילגיה. הוא גם יכול להמית, להשמיד את יצירתו. לרוב, אין הדבר כך. האדם יצר את הכסף כדי שיסייע לו ומאז הוא מנהל איתו מערכת יחסים הפכפכה של התרחקות והתקרבות. תנועת מטוטלת שנעה בין תקופות חומריות ודקדנטיות לתקופות של התעוררות דתית (שתי קצוות שחווה מי שרוחו מרחפת מעל, מקיאוולי, בפירנצה בימי חייו עת השלטון עבר מבית מדיצ'י הפזרנים לשלטון הנזיר הסגפן סבונרולה), או בתקופות מאוחרות יותר – בין תקופות שבהן שלטו האידיאולוגיות (ובכלל זאת אלו שיצאו נגד הכסף עצמו והמעמדות שהוא יוצר [ע"ע מרקס], למרות שהמעמדות נוצרו הרבה לפני עליית הקפיטליזם או עליית מעמד הסוחרים/בורגנות) לבין התקופות בהן הכסף היה חזות הכול (ימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 וגם ימינו אלו).

הניסיון לחקור את תקופת האידיאולוגיה הבראשיתית של התיאטרון העברי היא תירוץ ובו זמנית גם נורת אזהרה. זהו תוצר של תקופה שהגיעה לסף תהום, שגילתה שאימוץ דת הכסף עד אבסורדום, משאירה אותה עם כלום. לא רק מבחינת הוואקום המנהיגותי המדיני והלא-נודע הכלכלי, אלא עם ריקנות יצירתית. בחיפוש אחר תכלית, אוחזים בנו געגועים לאותם "ימי התום", לגן העדן האבוד, לתקופה שלא רק יצרו תיאטרון בחרדת קודש דתית ממש, אלא דה-פקטו יצרו את התיאטרון.

המשך לקרוא
מומלצים

מתי ננוח?

על 'באה מנוחה ליגע' של עדינה בר-און

עדינה מספרת במונולוג ההוא בספר, על התגובה של הנהלת "בצלאל" אחרי המופע הראשון שלה שם: "אחרי המופע הראשון נאמר לי במפורש שאני לא יכולה להמשיך לעשות דברים מהסוג הזה. ההנהלה גם הזמינה את הפסיכולוג של 'בצלאל' כדי לראות אם אני שפויה, והוא אכן ציין שאני פורטת על נימים רגישים מאוד אצל הצופה." כעת, אחרי שכתבתי את המאמר על הר אולימפוס אני שמה לב שהתיאור הזה, בהמשך לציטוט הקודם, מזכיר לי את השיר שלי על קסנדרה שכללתי במאמר ההוא. רוצים שנהיה נחמדות, אבל אנו לא יכולות. בבאה מנוחה ליגע עדינה אומרת "אני לא אוותר", "לכבוש", "לא לוותר". "אני לא יכולה". המשפטים קטועים, כמו מתוך שינה ולא ברור למה היא מתכוונת, האם היא לא יכולה לכבוש או לא יכולה לוותר. על מה היא לא יכולה לוותר... לא יכולה לוותר על כיבוש עבודת האמנות, על כיבוש הקהל, או שהיא לא יכולה לכבוש אותם? האם מדובר על ייסוריו הסיזיפיים של האמן הנע בין הרצון לאהבה לרצון להגיד את מה שחשוב לו, גם במחיר אותה אהבה. האם לכבוש את הקהל זה לזכות באהבתו או בתשומת ליבו, בכל תשומת לב: שנאה, אדישות, מבוכה... איך זה קשור לכיבוש האדמה הסיזיפי של גורדון... אני נזכרת במה שקראתי על ברנר. ברנר הכיר את גורדון כשחי במושב עין גנים (היום חלק מפתח-תקווה). כשעלה לארץ, רצה לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני, אך לא עמד בעבודת האדמה ונטש אותה במהרה, דבר שתיסכל אותו מאוד. ברנר וגורדון – שני עמודי התווך של העלייה השנייה, ידידים טובים ומנוגדים כל-כך: ברנר הצעיר הפסימי המתלבט, המתייסר, המייאש וגורדון המבוגר, האופטימי, השורשי, המאמין, המנחם. גורדון החל להעלות את הגיגיו החשובים על הכתב בעידודו של ברנר, אך ברנר היה הפה לדורו בסופו של יום. בין שני הקטבים האלו, נעים אי היכולת לוותר על הכיבוש ואי היכולת לכבוש של עדינה. בין ייאוש ותקווה. שבכל זאת ואף על פי כן, תהיה הבנה, תהיה אהבה.   (16.6.16)

המשך לקרוא
מומלצים

גם קסנדרה היתה פה

על הר אולימפוס מאת יאן פאבר בפסטיבל ישראל

ואז אני שואלת את עצמי, איפה צריך למקם את הפרפורמנס על הסקלה שבין התיאטרון שבו לחלוטין איננו משתתפים לבין מסיבות טבע שעצם היותן הוא הקהל (בסיוע די. גיי. ודוכני אוכל). האם מסיבות הטבע האלו הן הבככנליות או הדיוניסיות של היום? ואם כך, איך התיאטרון יכול להחיות את הפולחן, זה בכלל אפשרי...? מה שנשאר זה רק לדבר על... אולי בצורה מיוחדת... אבל לדבר על... להפתעתנו, אפילו לא זרקו עלינו שום דבר מבליל הנוזלים, גושי הבשר ופתיתי הנייר שטינפו לגמרי את הבמה ואת רוב המופיענים. הדיסטנס היחיד נשבר כאשר ה"שחקנים" דיברו ישירות אלינו, כלומר שזה נראה שהם מדברים ישירות אלינו. בעצם, הם כנראה באמת דיברו אלינו רק בחלק האחרון ובמהלך נרקיסיסטי מושלם הם ביקשו: "תנו לנו את אהבתכם". שוב ושוב ושוב ובין לבין טוורקינג סוחף. הקהל נכנס לאקסטזה ולא דקה אחת לפני. זה מה שהכי מתקרב כאן למסיבת טבע, הקהל התחיל לרקוד לצלילי המוזיקה המקפיצה. "נערים נאים,/בחורים, זקנים, גברים – כולכם מחאו נא כף בעז,/כי חביב מאוד על בקחוס חסדכם הרב מאוד." דומה, לא? הציטוט הזה הוא מבת סמוס למיננדרוס, בתרגום זילברשלג. מאה 3 לפנה"ס, קצת יותר מאוחר משלישיית הטרגיקונים הידועה: אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, מאה 5 לפנה"ס. כבר אז ביקשו מהקהל למחוא כפיים. אבל לא לפני. כי לפני, בימים ההם, השחקנים עוד היו חלק מהפולחן הדתי, בני הקהילה שכל אחד מבניה תורם לקיומו, למרות שידוע כי קיבלו שכר כספי על עבודתם. וכעת בימי מיננדרוס, הפולחן כבר לא שם, רק התיאטרון, ושכרם של השחקנים, שכרם הרוחני, הוא בתהילתם, בכבודם. יאן פאבר וחבורתו רוצים אהבה, רוצים תהילה. זה לא פולחן, זו הצגה.  (12.6.2016)

המשך לקרוא
מומלצים

אגו – תיעוד – זיכרון

על ההצגה "הנסיכה האמריקאית (חוזרת)" בתיאטרון תמונע.

בסופו של יום, מה שעובד בהפקה הזו אינו "המאוים". "המאוים" שוב אינו האפקט המתבקש אלא הנושא. אנו מדברים על המאוים ומה שעובד פה זה ההזדהות הרגשית שלנו עם השחקנים ועם הסיפור. בסיבוב של 360 מעלות, חזרנו לאפקט התיאטרוני המוכר והטוב. אבל זה בכל זאת ממקום אחר. הקתרזיס שלנו אינו נובע כאן מתחושת השליטה והשחרור של "זה לעולם לא יגיע אלינו" אלא דווקא מזה שאנו רואים שהמצב כך אצל כולם. זוהי נחמה פורתא או לא כ"כ קטנה, כפי שלימדה אותנו המחאה החברתית משנת 2011. שכן המחאה הזו לא יכלה לו לנרטיב ששולט בנו בלי שנוכל לשנות בו כמעט דבר, לשינויים הכלכליים הקיצוניים המתרגשים על העולם ושסופם עוד לא נראה באופק, אך היא לימדה אותנו שחוסר היכולת להתמודד עם העולם הזה, עם ה"מאוים" הזה, הוא נחלתם של רבים, של הרוב, ולא רק של קומץ לוזרים או אאוטסיידרים שלא יכולים להתמודד כשורה עם המערכת. המסר כאן הוא בהחלט של הזדהות ונחמה.

מוקד החוויה השתנה. אנו כבר לא נחלקים לשני מחנות מובחנים של צופים ומציגים, מאיימים ומאוימים. הגבולות מטשטשים. הנה המציגים אומנם מזיזים אותנו מפה לשם ומשחקים בנו, אך העלילה משחקת בהם. אנו מזדהים איתם כי הם כמונו, כי גם אנחנו, לפחות בהכרתנו, נשחק בהם, אם רק תהיה לנו הזדמנות. זה שם המשחק היום. מלחמת כוחות.

אבל הרי טענתי שהמופיען הוא אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים. אז איך אם כן אנו מזדהים איתו? זו לא ההזדהות הידועה עם הדמות המוצגת לנו. הדמות כאן לא קיימת, רגע אחרי שעזבתי את האולם ויצאתי אל האור של יום שישי בצהרים. אני לא חושבת עליה יותר. היא לא נכנסה לי ללב ולא יצאה כמה ימים. זו השלכה. אנו מזדהים עם עצמנו (אני הרי סובייקטיביסטית חריפה). זה משהו נרקיסיסטי, כמו כל ההתעסקות שלנו בחפצים בעידן הזה, כמו כל ההחפצה האקסהיביציוניסטית המוגזמת, התמונות שלנו שאנו משתפים באופן בלתי פוסק עם העולם ברשתות החברתיות, החיצוניות החשובה, הכסף החשוב, ההגיגים בלירה שכול אחד משחרר לעולם (כל העולם במה במובן המילולי). מישהו בכלל זוכר מי עומד מאחורי ההגיג שכרגע הוא עשה לו לייק? מישהו בכלל זוכר מה היה ההגיג הזה? למה אנו צריכים תיאטרון אם אנחנו התיאטרון? אולי בעצם אנו צריכים קהל... (22/2/16)

המשך לקרוא
מומלצים

יש אלוהים

על האופרה "אמהות" במרכז מנדל.

אופרה ישראלית מקורית חדשה. והפעם זה לא התהליך שחשוב, זה לא עצם הניסיון ששווה הערכה. זהו הדבר האמיתי. דה ריל דיל. אופרה שגדולה מסך חלקיה, שמוטב ותמצא את דרכה לרפרטואר קבוע של בתי אופרה ותישאר שם. הנושא נצחי – הסיפור התנ"כי והטיפול מפתיע, מעורר השראה ומדויק מאין כמותו. אלוהים היא אשה. אשה היא אלוהים, או "לפחות מה שנשאר ממני". אלוהים היא עדיין המניע, המספר, אבל הוא גם זה שכאן, מוציא מהצל לאור, למרכז הבמה, את הנשים, גם לאחר שילדו את הבנים. "קחי את בנך את יחידך" הוא אומר לשרה ומראה שהדילמה אינה רק של אברהם. היצירה הזו, שכונתה על-ידי מחברה דוד זבה "תמונות אופרה", שכן איננה מספרת סיפור אחד רציף, משלבת טקסטים שלמים מהתנ"ך וביניהם טקסטים שכתב זבה עצמו בהשראת התנ"ך ולא רק. ביחד, מבחינה ספרותית וגם מבחינה מוסיקלית, נוצרת יצירה שאין שלמה ממנה, שזה כבר הישג גדול מאוד.

מלאכת מחשבת של שעטנז בין קטעי התנ"ך וקטעי הפרשנות המרעננת של זבה, יוצרים כאן יצירה, שרק מבחינה ספרותית נטו חשובה מאין כמותה, בעצם ההצגה של זוויות חדשות ומרעננות לאופן ההצגה והתפיסה של "האמהות". ארבעת האמהות הנחשבות (שרה, רבקה, לאה ורחל) וארבעת האמהות שאינן נחשבות (בלהה, זליפה וקטורה היא/או לא היא הגר). זבה מתעסק בתמות כבדות, מתבל את היצירה באמירות פמיניסטיות, אפילו רדיקליות, ... ועדיין העיסוק הוא עדין, קומוניקטיבי, וקרוב לליבנו. הוא מצליח להעביר באופן יוצא מן הכלל שלל רגשות נשיים, כבר ברובד הראשון של הטקסט ואח"כ מעבה אותו ברובד המוזיקה וברובד הביצוע. בליווי המוזיקה של זבה, קטעי התנ"ך מעולם לא נראו מעניינים יותר. עיקר ההישג של זבה הוא בפיסוק ובדגשים המעניינים שהמוזיקה שלו מעניקה לטקסט התנ"כי, לפעמים מאשר לפעמים מערער ... וכל כולה של המוזיקה היא הנחיה חכמה לטקסט, ששואלת שאלות, בעוצמה או בעדינות, או בהפתעה או בהשלמה, בחיבורים מעניינים ומעוררי מחשבה.

זוהי יצירה לקולות נשיים וככזאת, בחר זבה בארבע הקולות הנשיים האופייניים: סופרן ראשון (גבוה), סופרן שני, מצו-סופרן ואלט, כאילו היצירה נכתבה למקהלת נשים (SSMA) והדבר ניכר בהרמוניות המופלאות שהוא רוקח בין הקולות בדואטים ובטרצטים. בכלל, אולי בשל היותו של זבה זמר בעצמו, הוא יודע לכתוב נכון לזמרים ולא מטיל על הזמרות שלו קווים מוזיקליים בלתי ניתנים לביצוע או כאלו שגורמים להן לשיר שלא ברגיסטר הטבעי שלהן, כמו שנצפו לאחרונה במחוזותינו באופרות מקוריות (האדונית והרוכל/פרמונט, האשה המופלאה שבתוכנו/נצר). זה לא שאין ביצירה קווים קשים לביצוע, אך עדיין נשמרת הבהירות של הטקסט, כאשר המוזיקה משרתת את הטקסט ואת הפרשנות ולא הטקסט נאנס לתוך המוזיקה.  (2/1/16)

המשך לקרוא